"מפוצלים" – הפרק השני בפרויקט המיוחד: משפחת בלילין עלתה לפני 15 שנה מאתיופיה לישראל. שתי אחיות נשארו שם באדיס עם הבטחה לעלות בתוך שבועות בודדים, ומאז הן שם. דני קושמרו וברהנו טגניה ליוו את האחיות ספי וזמנץ' בלילין במסען לאתיופיה, בזמן שפה בארץ, אימא שלהן עדיין ממתינה, מיוסרת מגעגועים, לבנות שהשאירה שם ולנכדים שלא פגשה מעולם.
לצפייה בפרק הראשון בסדרת הכתבות לחצו כאן
ספי הייתה רק בת 10 כשעלתה ארצה. אחרי שסיימה שירות לאומי היא החלה לעבוד בחברת הביגוד "רנואר". די מהר זיהו אצלה את הפוטנציאל וצירפו אותה לתוכנית מנהלים. כלפי חוץ היא צעירה ישראלית מצליחה, אבל בפנים הכול סוער.
כשהיא חוזרת לביתה בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, שם היא מתגוררת עם בעלה, בתה התינוקת, הוריה ועוד שישה בני משפחה, ספי חוזרת למציאות עגומה שבה אימה ואביה בוכים מדי יום על בנותיהם ונכדיהם שלא ראו שנים ארוכות. משפחה שאין לה אפילו את היכולת לטוס ולבקר, על אף הגעגועים העזים.
"אם הייתי יודעת שהן יישארו יותר משבוע לא הייתי עולה", הודתה אימה, טדלו, ששתיים מבנותיה עדיין ממתינות לעלות לישראל. "כל המשפחה שלי וכל הקרובים של הוריי כאן בישראל. למרות זאת, לא הייתי עוזבת את בנותיי אם הייתי יודעת שהן יישארו כל כך הרבה שנים לבד".
על בנותיה שבארץ, ספי וזמנץ', אמרה כי "הן פה לידי ואני יכולה לחבק אותן". כשנשאלה אם הייתה שמחה לחבק את בנותיה שנותרו באתיופיה, סנטייהו ונגיסט, טדלו קרסה בבכי.
ספי סיפרה שלפני שעלו ארצה, אמרו להם בריאיון באתיופיה שבעוד שבועיים עד חודש ייקחו אותם לישראל. "8,000 יהודים נמצאים שם, לא כולם משפחה. הבטיחו להם שיעלו אותם. מפצלים אותם ככה ומשאירים אותם", אמרה ספי ותיארה: "היה רכב, הכניסו את כל המשפחה לרכב והם פשוט נסעו", ספי שחזרה. "אני זוכרת שהיד שלי הייתה על היד שלה. אני זוכרת את התמונה הזאת. ככה נפרדנו".
למרות הקשיים בבית, זמנץ', אחותה הקטנה של ספי, לא ויתרה לעצמה והחליטה ללכת עד הסוף: להתגייס ולהיות לוחמת קרבית. כבר שנתיים שהיא משרתת בגדוד "לביאי הבקעה" בחטיבת כפיר.
"רציתי להיות לוחמת", היא סיפרה. "אמרתי שאעשה משהו שיהיה משמעותי גם עבורי. כשאני על מדים אני מרגישה שייכת ולא שונה מאף אחד אחר. אבל פתאום כשאני על אזרחי פתאום הצבע שלי שולט".
זמנץ' מעורבת מאוד במאבק להעלאת יהודי אתיופיה, ובמסגרתו השתתפה בכמה ועדות בכנסת. "זה אפילו לא מזיז להם", היא אמרה. "אני לא בטוחה שהם מקשיבים לכל מי שמדבר שם. כל אחד עסוק בטלפון שלו. זה הזוי. הם פשוט לא בנעליים שלנו. בגלל זה הם לא מבינים אותנו".
"לא אשב בשקט עד שתעלו"
אלפי היהודים שמתגוררים באדיס אבבה ובגונדר חיים בעוני מכפיר. בשכונת למברט באדיס, למשל, מתגוררים כ-3,000 יהודים שממתינים לעלות לישראל כבר מעל שני עשורים. רובם חיים על בסיס 50-100 דולרים שהם מקבלים מהמשפחות בארץ, וכול מי ששוחחנו איתו סיפר שיש להם בארץ משפחה מדרגה ראשונה.
לפני שעלו ארצה, נאמר למשפחת בלילין לעזוב את הכפר ולבוא לאדיס. ההורים היו חקלאים שמכרו את כל רכושם לקראת העלייה, לה חיכו תשע שנים. הם התפרנסו מהכסף שהדודות שלחו להן מישראל, והיו תקופות קשות שבמהלכן לא היה להם מה לאכול.
כשספי וזמנץ' הגיעו לאדיס אבבה וסוף סוף פגשו את אחיותיהן נגיסט וסנטייהו, הארבעה קרסו מהתרגשות ומבכי. "לא אשב בשקט עד שתעלו לארץ ונחיה ביחד", סיפרה ספי לאחיותיה ולאחיינים.
נגיסט נזכרה כיצד נפרדה מאחיותיה בבכי מר. "האחיות שלי היו ילדות קטנות כשעלו", היא תיארה. "לפני שלושה חודשים מילאנו טופס חדש. מילאנו גם עם כל המשפחה. העלו לארץ חלק מהמשפחה. לנו אמרו שתיכף גם אנחנו נעלה, אבל בינתיים שום דבר לא זז".
סנטייהו סיפרה כי היא חוששת ממצבה הבריאותי של אימן שבישראל. "אימא שלנו לא מרגישה טוב", אמרה סנטייהו. "ממה שהיא שולחת לנו, אנחנו משלמים 2,000 ביר על שכר דירה. אנחנו אוכלים כשיש, וכשאין - הולכים לישון רעבים".
"אם אנחנו יהודים, למה לא מעלים אותנו?"
סנטייהו ונגיסט, כמו יתר שארית יהודי אתיופיה, תלושות פעמיים בחסות מדינת ישראל: פעם ראשונה, כשתלשו אותן מביתן בכפר אל מחנה המעבר לבתי הבוץ הזמניים. פעם שנייה, כשתלשו אותן ממשפחתן. "אני חוששת שלא אזכה לראות אותה (את אימא) בעודה בחיים עד שניפגש, לכן אני בוכה כל הזמן", אמרה נגיסט.
למחרת, ספי וזמנץ' הגיעו לביתה של סנטייהו, האחות הקטנה, כדי לחלק את המתנות שהביאו איתן מהארץ. "מאוד קשה לנו", היא סיפרה. "מקללים אותנו. גם כשאנחנו רוצים לשכור דירה אומרים: 'אם הם פלאשים (יהודים) לא נשכיר להם". מנדים אותנו, רואים אותנו כנחותים. זה קשה מאוד לחיות כאן כיהודי. אני שמחה מאוד שאני יהודייה, אני מאושרת, אבל אם אנחנו יהודים, למה לא מעלים אותנו? למה אנחנו נשארים פה כל כך הרבה שנים?".
שמיעת הדברים הייתה קשה לזמנץ', שלא תיארה למצוא את אחיותיה במצב כה קשה. ככל שמדובר במצב שנכפה עליהן מצד מדינת ישראל, היא מוצאת את עצמה מתקשה להתמודד עם הקושי שבשירות צבאי למען אותה מדינה.
"אני עושה את המחויבות שלי אבל מצד שני, אני לא רוצה", היא סיפרה. "זו מדינה שנותנת לאחיות שלי לחיות בקושי הזה ובא לי לזרוק את המדים. להילחם בשיניים עם המדינה והממשלה עד שיעלו אותם. זה משגע אותי שזה לא תלוי בי. זה אנשים שלא יודעים מה ההרגשה הזאת. אנשים שאין מישהו במשפחה שלהם שחי ככה".
לדבריה, היא חוזרת לארץ עם המון כאב. "איך אימא שורדת את זה? אני לא יודעת", היא אמרה. "אני חצויה לגמרי. יוצאת מפה בתחושה שלא משנה מה, אני פשוט אעשה הכול שכולם יראו את המציאות שראיתי פה. שכולם יראו ויידעו שיש להם פה אחים מופקרים".