"מפוצלים" - פרויקט מיוחד בן 5 פרקים במהדורה המרכזית: כבר יותר משני עשורים שאלפים מבני קהילת הפלאשמורה חיים במחנות מעבר באתיופיה. הם מנהלים אורך חיים יהודי לחלוטין - לומדים עברית, שומרים על כשרות, ולמרות זאת - הם אינם זכאים לעלות לישראל. יצאנו למסע מרגש באתיופיה, יחד עם הישראלים בני העדה שחזרו בפעם הראשונה לפגוש את בני המשפחה מדרגה ראשונה שנשארו מאחור. והערב בפרק הראשון בסדרת הכתבות - החיים במחנות: על התנאים הקשים, העוני, הסביבה העוינת - וגם על התקווה הגדולה שלא נשכח אותם מאחור.
כל העדכונים על הבחירות - הצטרפו לטלגרם של החדשות
המסע המיוחד שלנו התחיל במחנה המעבר בעיר גונדר. עבור שארית יהודי אתיופיה, מדובר בתחנה האחרונה לפני שעולים לישראל ו-80% מהממתינים נמצאים בעיר הזאת. רובם לא גרו שם במקור אלא בכפרים שמסביב וכשאמרו להם להיערך לעלייה הם מכרו את הכול והגיעו ומאז, כמעט כמו נוודים - הם מחכים.
"אמרו שאעלה, אבל נשארתי פה – בבקשה תילחמו עליי"
בגונדר מצאנו קהילה יהודית שנוצרה מכורח הנסיבות עם השנים שבה חבר גם דמקה וואסי, תופר טליתות שלא עובד בשבת. לו יש ארבעה אחים ושני ילדים בישראל, והוא נותר מאחור: "הייתי אמור לעלות עכשיו, משום מה דילגו עליי". בגונדר מצאנו גם מאה ברי מזל שעמדו בהתרגשות ובשקט לאחר שקיבלו טלפונים בהולים מהסוכנות היהודית עם הבשורה שלה ציפו שנים: הגיעו מהר לקבל חיסון לקראת העלייה לישראל. אותם מאה איש יהיו הראשונים השנה לעזוב את אתיופיה ולעלות סוף סוף לארץ. "אנחנו שמחים מאוד כי בעזרת השם אנחנו יודעים שנעלה לישראל", סיפר אחד מהם באושר כשהוא מחכה בתור לחיסון המיוחל.
אותם מאה נבחרים הם מעטים, מעטים מדי, ולמעשה הרוב נמצאים במצב הקשה של וואסי: כבר קרוב לשני עשורים שממתינים במחנות המעבר כ-8000 בני שארית יהדות אתיופיה, או בשמם המוכר יותר – בני הפלאשמורה. הם צאצאים ליהודים שהתנצרו מסיבות שונות באמצע המאה ה-19, ויותר ממאה שנים לאחר מכן ביקשו לחזור ליהדות: במהלך השנים ישראל הכירה בהם. הרב הראשי לישראל שלמה משה עמאר פסק בהסכמת הרב עובדיה יוסף שאין להטיל ספק ביהדותם והוסכם על עלייתם, בכפוף לגיור לחומרה. במחנות הם מתפללים, מקבלים שיעורי תורה, לומדים על ישראל ועל ההיסטוריה של העם היהודי וגם לומדים עברית. אפילו קבוצת כדורגל יש שם, "מכבי גונדר".
באופן איטי וממושך מעלה המדינה את הממתינים בגונדר ובאדיס. כך נוצר העוול המתמשך שבו אח ממשיך לחיות רחוק מאחותו, אם נמצאת רחוקה מילדיה ולא יכולה להגיע אליהם - וההפך. משפחות נקרעות. "כשהגעתי לפה מכרנו את הצאן ואת כל הרכוש שלנו, ומה שלא מכרנו נתנו לשכנים הקרובים", סיפר סטוטאו אלנה שממתין כבר 20 שנה לעלות. "האימהות והאבות שלנו עלו לישראל, וגם אחי הקטן שלא היה נשוי עלה עם המשפחה". אלמז היננך, שממתינה לעלות כבר 18 שנה הוסיפה, ופרצה בבכי: "הגעתי לפה לפני 8 שנים, והיום מלאו 18 שנה מאז שחתמתי על המסמכים. אמרו שאעלה, אבל נשארתי פה. אני פונה למשפחתי, לישראלים – בבקשה, תילחמו עליי ותעלו אותי".
מאז שמדינת ישראל עזבה סופית את בני הפלשמורה המצב שלהם הידרדר. המשפחות שהותירו הכל מאחור צייתו להוראות שקיבלו ומאז נאלצות לחיות בתנאים קשים שכוללים צפיפות, עוני כבד – ורעב. החיים בגונדר לא קלים כלל בלשון המעטה. כששוכרי דירות שומעים שהשוכר המיועד הוא יהודי הם מנפחים את המחיר, ובחלק מהמקומות אפילו לא מוכנים שיתגוררו יהודים. המצוקה מביאה רבים לחיות בבתי בוץ מאולתרים עם מטבחים משותפים. כ-500 ילדים סובלים מתת-תזונה והקהילה מצליחה להתקיים רק הודות לתרומות, ארגוני צדקה ואנשים שמגיעים לעבוד בהתנדבות מלאה. בכל יום כ-400 מנות מזון עוברות לכאלה שנבדקו על ידי רופאים: מי שנמצא שהוא בתת-תזונה מקבל ארוחה בסיסית, אבל נאלץ להסתפק במנה אחת ביום.
אבל במרוצת השנים גם מצבה של הקהילה, שאיכשהו מצליחה להתקיים למרות התנאים-לא-תנאים, מדרדר. ב-2014 הגיע צוות של החדשות לגונדר ותיעד בית ספר יהודי-ישראלי לכל דבר עם מאות תלמידים. הוא נוהל על ידי מדינת ישראל, הסוכנות היהודית וגם ארגונים וולנטריים שמימנו את המוסד. ואז ישראל החליטה לפצתע לסגור את בית הספר ולהעבירו לראש עיריית גונדר, שקיבל את המפתח בטקס חגיגי. התלמידים עזבו אבל למרות מחיקת המורשת, הצלחנו למצוא שם מגני דוד ושורה של סמלים יהודיים. בית הכנסת בעיר ננטש ועל לוח מאובק שהיה זרוק על הרצפה נכתב "הסוכנות היהודית" באנגלית ובאמהרית.
במשך 26 שנה מי שמלווה את בני הפלאשמורה הוא הרב מנחם ולדמן, שחי בשנים האלה על ציר ישראל-אתיופיה. הוא מסרב לוותר על האופטימיות שלו ומאמין שבסופו של דבר כל חברי הקהילה יורשו לעלות לארץ. "אין שום ספק שזה יקרה", אמר. "חמישים אלף כבר עברו, באו, כשלא רצו אותם – יהודי אתיופיה באו כשלא רצו אותם. הקדוש ברוך הוא מוביל את המהלכים והמציאות מדברת בעד עצמה".
באמצעות המצלמות שלנו ביקשו חלק מחברי הקהילה להעביר מסר למשפחות שלהם בישראל. "אימא, אני מתגעגע אלייך, נגט אזנה, אבא יקר אני מתגעגע אליך, אני פה לבד, בבקשה מכם", התחנן קסה נגט שמשפחתו עלתה לישראל כבר לפני 7 שנים. וורקנש נגט הוסיפה בכאב כשהיא מחזיקה בתמונות של בני המשפחה: "אנחנו מתגעגעים אליכם, אנחנו כבר 7 שנים מחכים לכם".
שירה, מורה מישראל שהגיעה בפעם השנייה בשנתיים האחרונות ללמד בהתנדבות בבית הספר שבקהילה, סיכמה: "זה מחריד אותי. כל המדינה מפספסת את המהות של עצמה בזה שמשאירים אותם פה". באשר לטענות שבני הפלאשמורה אינם יהודים אמרה כי "מבחינתי, מרגע שהמדינה לקחה אותם, העלתה אותם, אמרה להם שהמשפחות שלהם מגיעות עוד חודשיים – ומאז הם מחכים 17 שנה – יש פה בעיה. הבעיה היא כבר בכלל לא קשורה ליהדות שלהם".