מתברר שגם גדולי המלחינים הקלאסיים נתקלו פעם בקהל ששרק להם בוז וזרק עליהם עגבניות. אולי כדאי שתזכרו את זה בפעם הבאה שהתינוק שלכם מתופף על סירים - זה אולי עושה לכם רע אבל מתברר שלו זה עושה ממש טוב. פרופסור רוני גרנות מהחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית מתארחת בפודקאסט "שאלה ביום" ומסבירה האם מוזיקה היא עניין ביולוגי או תרבותי.
פרופ' גרנות, האם אקורד מז'ורי תמיד נשמע שמח ואקורד מינורי תמיד נשמע עצוב?
"זה לא באמת ככה. אנחנו חושבים שיש קשר בין מז'ור לשמחה ומינור לעצב אבל הפיזור הזה קיים רק בתרבויות מסוימות. אתה יכול לקחת את האקורדים האלה לאיזשהו שבט נידח ולשאול אותם, ומבחינתם שני האקורדים הם באותה שמחה או אותו עצב, והם לא מפרידים ביניהם בכלל".
יש אקורדים שלא יכולנו למצוא לפני 500-700 שנה
"לא. בתקופות ימי הביניים ואחר כך הרנסנס, היו חוקים מאוד ברורים וצירופים מסוימים שנחשבו צורמים והיו אסורים. חוקי ההלחנה אמרו שאסור להשתמש בזה, ואם אתה כבר מלחין ומשתמש בזה, אז בזהירות".
מה קורה במוח של אדם ששומע מוזיקה?
"סימפוניה שלמה. אנחנו חושבים שמוזיקה זה סאונד והגיוני מאוד שאזור השמיעה יעבוד, אבל יש גם המון אזורים אחרים שעובדים. אזורים שקשורים לרגש, לזיכרון, למוטוריקה, לקשב, ואפילו אזורי ראייה. שהיית חושב מה הקשר בכלל?! אם אני עם אוזניות ואני מקשיב למוזיקה, אני לא מסתכל על תווים ולא רואה נגנים. אבל מוזיקה מפעילה המון אזורים ויתכן שזאת אחת הסיבות שהיא כל כך משפיע עלינו".
אם ניקח מישהו ונכניס אותו לתוך MRI כדי לסרוק לו את המוח בזמן שהוא שומע מוזיקה, האם נראה שכל הגוף שלו קופץ ורוקד על אף שהוא לא זז במיטה?
"הגוף לא, אלא אזורי מוח שהם בעצם אחראים על תנועה והם רשת גדולה של אזורים שחלקם תת- קורטיקליים, כלומר, קדומים ואחראים על פעילות יחסית אוטומטית, וחלקם קשורים ממש לתכנון תנועה. מוזיקה מפעילה אותנו, ואנחנו חושבים שהחלק העיקרי שעושה את זה הוא הקצב".
קצב מייחד בני אדם?
"התפיסה של קצב מבוססת על ביט. כשאני אגיד לך תעשה את הביט איתי, בעשירית השנייה אתה תסתנכרן אליי. אנחנו יכולים להיות 10,000 אנשים באצטדיון או צועדים או רוקדים ביחד, ואנחנו כולנו יכולים להסתנכרן לביט הזה. תיקח בעל חיים ותבקש ממנו לצעוד איתך באותו קצב, נגיד הכלב שלך - אתה לא תצליח".
יש בעלי חיים שיש להם איזושהי יכולת קצבית, נגיד הנקר או סתם ציפור ששרה?
"יש להם קצב בגוף, הם נעים בצורה קצבית, אבל הם עושים את זה עם איזשהו קצב פנימי משלהם. הם לא מקשיבים לקצב חיצוני. בעלי החיים היחידים שכן יודעים לעשות את זה אלה בעלי חיים שלומדים איך להפיק את הקולות שלהם מהשכנים או מההורים או מהסביבה. הם נקראים vocals learners – לומדי קול.
"בניגוד לבעלי חיים שנולדים עם איזשהו רפרטואר קולי מובנה, בעלי החיים האלה, כמו תוכים, לומדים מהסביבה, והם מצליחים להסתנכרן לא רע. זה מלמד אותנו שהחיבור הזה שבין מערכת השמיעה למערכת המוטורית הוא נורא קריטי ללימוד סדרות קוליות - זה יכול להיות דיבור, זה יכול להיות מוזיקה".
כלומר, מוזיקה מתיישבת על מנגנונים מאוד עמוקים וקדומים במוח שלנו. זה מתאם בינינו ברמות הכי עמוקות שיש
"בדיוק, וזה כנראה גם השימוש הראשוני במוזיקה. אם אתה מסתכל על איך קבוצות של לקטים וציידים משתמשים במוזיקה ביומיום שלהם, אז אתה רואה שזה תמיד בהקשר חברתי ששזור בתוך היומיום. הם יכולים לעשות ריקוד גשם. לבקש לסלק את הרוחות או להביא את הרוחות, או להשתמש במוזיקה כשהם חותרים ביחד. זאת אומרת, כשאנחנו צריכים לעבוד ביחד, מוזיקה היא אמצעי שבעצם אין לו אח ורע.
"היא נותנת לנו תחושה שאנחנו ביחד ולדבר הזה יש לו עוצמות ענקיות. זה יכול לעבוד טוב וזה יכול לעבוד רע. תחשוב על מארשים צבאיים או שירים שהנאצים למשל השתמשו בהם. התחושה של העוצמה והביחד זה דבר שמוזיקה מייצרת ואנחנו למעשה יודעים גם שכל העניין של סנכרון כשלעצמו הוא אבן יסוד בתקשורת. יש סנכרון בין אימא ותינוק או בין אבא ותינוק.
האוניברסיטה העברית נחשבת לאוניברסיטה המובילה בישראל ומדורגת במקום ה-77 מבין האוניברסיטאות המובילות בעולם, על פי מדד שנגחאי לשנת 2022.
הכרה זו מבטאת את מעמדה של האוניברסיטה בקהילה המדעית הבינלאומית, ואת המוניטין לו היא זוכה כאוניברסיטת המחקר המובילה בישראל.
מאז הקמתה בשנת 1925, ניצבים חוקרי וחוקרות האוניברסיטה בחזית המחקר העולמי ואף זכו לאורך השנים בפרסים יוקרתיים רבים, ביניהם: שמונה פרסי נובל, פרס פילידס ושני פרסי טיורינג ומאות רבות של פרסים יוקרתיים בישראל ומחוצה לה. אלברט איינשטיין ליווה את תהליך הקמתה של האוניברסיטה ואף הפקיד בה את כל קניינו הרוחני.
"יש ניסויים נפלאים שמראים שמספיק שאתה גורם לאנשים לצעוד ביחד והם אח"כ משתפים פעולה יותר טוב ומבצעים מטלות שדורשות שיתוף פעולה יותר טוב, מאשר אם הם סתם הלכו בקמפוס".
עכשיו הבנתי פעם ראשונה למה הכריחו אותי בטירונות לעשות תסתס"ח
"גם בניסוי אצל ילדים בני 4 ששיחקו ביחד במשחק שבו הם צועדים ומקישים ביחד כולם, אנחנו רואים שילד אחד עוזר לילד השני יותר אם הוא צעד איתו, לעומת ילדים שסתם שיחקו עם אותו משחק אבל כל אחד בקצב שלו. הילדים שצעדו ביחד הם יותר אמפתיים אחד לשני, מוכנים לעזור, חושבים שהילד השני יותר דומה להם. זה מייצר איזושהי תחושת ביחד. זה לא סתם שאנשים יצאו למרפסות בזמן הקורונה באיטליה ואחר כך בכל העולם ושרו ביחד לצוותים הרפואיים כדי להרגיש סוף סוף שהם לא מנותקים".
אני רוצה להשמיע לך את השיר "שלושה בנות" של נועה קירל ותותית. בשנייה 15 בשיר צץ אחד האלמנטים המוזיקליים החשובים בתרבות הפופ בת-זמננו: הדרופ. למה הדרופ כ"כ תפס כאלמנט שמייצר או מגדיל להיטים?
"אני חושבת שהוא יושב על מנגנון שהוא נורא חשוב במוזיקה, והוא מנגנון של בניית צפייה, ואחר כך המתנה, המתנה, המתנה, הפרה, ואחרי שדוחים לנו את הסיפוק חוזרים לתוך העניין. שני השלבים האלה עובדים על אזורים שיוצרים תחושת גמול ועונג שאיננה שונה מאותה הפעלה כשאנחנו עושים סקס, כשאנחנו אוכלים משהו טעים וכשאנחנו זוכים בכסף. כלומר תגמולים שהם תגמולים ביולוגיים לפעמים".
"מוזיקה היא אלופה בלעשות את זה. יש לנו אמנם מילים ולפעמים ויז'ואל, אבל יש לנו המון ארגון של סאונד שהיוצר בונה והוא יכול לעבוד עלינו. הוא יכול לייצר ציפייה, לבנות אותה בהדרגה וברגע הקריטי לא לתת לנו מה שאנחנו רוצים, לא את הצליל ולא את האקורד, ולא את העוצמה. זאת אומרת הוא יכול נונסטופ, באופן מודע או לא מודע, לשחק עם כן לתת לנו את מה שאנחנו מנבאים שיקרה וזה היופי. אנחנו כל שניה 'חושבים' מה יהיה הצליל הבא ואנחנו עושים את זה באופן לא מודע".
מניסיוני אני יודע שמה שהופך שיר ללהיט זה אלמנט מוכר וידוע והפתעה לצידו. אני לא יכול שהכול יהיה מפתיע, שכל האקורדים יהיו מוזרים ושכל הקצב יישבר כל הזמן. זה יעשה לי רע על הלב. אבל אם שיר נטול הפתעות לחלוטין אז אני אאבד בו עניין בשנייה
"לגמרי. מבחינת המבנה והבנייה של השיר - זה סוד. צריך לדעת את המינון: שזה יהיה מפתיע אבל לא מזוויע מרוב החריגה. זה גם מאוד תרבותי. אנחנו מכירים בהיסטוריה מספיק יצירות שבתקופתן זכו לקיתונות של בוז וזריקת עגבניות, והקהל לא יכול היה לעכל את החריגות האלה שבהמשך הפכו להיות סטנדרט".
כשמתי כספי היה מופיע בטלוויזיה כשאני הייתי ילד, אבא שלי היה אומר לי שכשהוא התחיל אנשים לא הבינו מה הוא שר ועכשיו הוא אחד ה-מלחינים של התרבות הישראלית
"אז לפני מתי כספי אתה יכול למנות את כל המלחינים של המוזיקה הקלאסית – היידן, מוצרט, בטהובן וסטרווינסקי שעברו את זה. כמעט כל מלחין שהיום אנחנו קוראים לו 'גדול' הגיע בשלב מסוים בקריירה לנקודה שבה הוא יצר משהו שהיה קצת מעבר למה שהקהל היה יכול לספוג. זה קשור לסטטיסטיקה של מה קורה בדרך כלל בתוך הקטעים שאנחנו רגילים לשמוע. ברגע שיש חריגה מאותה סטטיסטיקה, יש איזה 'בליפ' במוח שאומר 'זה חורג מהסטטיסטיקה, שים לב'".
בואי נדבר על החריגה של מרווח הטריטון. את קוראת לו "מרווח השטן", למה?
"אני חושבת שהתחושה של כולנו היא שזה צליל צורם. לא נעים, מלחיץ. אבל מסתבר שזה עניין תרבותי. זה לא משהו שטבוע בנו. לדוגמה, כשאתה משתמש במרווח הזה בתוך יצירות ג'אז, זה סבבה. העניין הזה של מה נשמע לנו צורם ומה לא נשמע לנו צורם הוא מאוד תלוי תרבות, כשיש בקצה משהו שהוא ביולוגי וקשור לאיך שמערכת השמע שלנו מפרקת צלילים.
"מערכת השמע שלנו מקבלת גוש של צלילים. היא לא יודעת שיש שם 4 צלילים, והיא בכל זאת צריכה לפרק אותם. גם אם יש 4 קולות. תחשוב על נועה קירל ותותית ששרות והמוזיקה ברקע. אנחנו יודעים להבחין בין כל אחת מהן".
"יש איזו עבודה שהמערכת צריכה לעשות כדי לפרק את הצלילים וברגע שהם מאוד מאוד קרובים כמו סקונדה קטנה, שזה אולי עוד יותר זוועה מהטריטון, הם אשכרה טכנית מתנגשים לך באוזן. הם יושבים באותו מקום על הממברנה הבזילרית שלך ועושים הפרעה אחד לשני. אם אתה מחליט אם זה נעים או לא נעים, זה בכל זאת עניין תרבותי. אבל לכולם זה ייעשה את הדבר הזה באוזן. יש לזה סיבה ביולוגית, אבל כמו שאמרנו, מוזיקה היא משהו שגדל וצומח בתוך הקשר תרבותי, ולכן היא תלבש כל פעם את הצבעים שלה".
רוב הסיטואציות של שמיעת מוזיקה היום הן עם אוזניות באוזן או לבד באוטו. אני והמוסיקה לבד
"תחשוב על זה שבעצם קיבלנו איזה מין מתנה בצורה של מוזיקה שהיא מוקלטת, ואתה באמת יכול לקחת אותה איתך לכל מקום. לפני 100 שנה, אם רצית לשמוע מוזיקה - עשית אותה, אולי עם אחרים, אבל לא יכולת לקבל אותה משום מקום".
מה שלא ניגנת לא היה
"בדיוק. ופה עוד פעם החיבור הזה של מוזיקה ותנועה, כי כדי לעשות מוזיקה אתה צריך לזוז. אבל יש לנו את המתנה הזאת עכשיו של הקלטה ואתה יכול לשמוע את אותו שיר הרבה פעמים, ואתה יכול באמת לשבת לבד עם עולמות המוזיקה ואז בעצם למוזיקה יש תפקיד מאוד מאוד חשוב בהמון מרכיבים שהייתי אומרת שהם רגשיים וחברתיים. אחד מהם הוא הבניית האישיות שלך .מה שאתה בוחר לשמוע זה הזהות שלך.
"שכל אחד יחשוב: אם אני צריך מחר לתת כרטיס ביקור, מה השיר שאני מביא איתי ושמייצג אותי. אתה תראה שאלו שירים מאוד מאוד שונים. יש את הגיל הזה שבו אנחנו מורדים ורוצים לשמוע משהו אחר או לשמוע מה שכל החבר'ה רוצים. הבניית זהות זה דבר שנורא חשוב לנו בכל התהליכים ומוזיקה היא ביטוי כמו בגדים, כמו המון דברים אחרים".
"הדבר השני הוא העניין של הפגת בדידות. אנשים שומעים מוזיקה ומרגישים שיש איתם מישהו בבית. אפילו אם זה אתה והאוזניות. אתה יכול להזדהות עם הזמר ולהרגיש שאתה לא לבד בעולם. למוזיקה יש יכולת לתפעל את הרגשות שלנו בהמון דרכים. יש לנו המון אסוציאציות עם קטעים, כולל מה שאתה שומע בבוקר איך שאתה מתעורר ומה זה עושה לך".
אין לי עניין בשיר ברגע שהפכתי אותו לשעון המעורר שלי, אבל יש גם את השיר שמזכיר לי את האהובה שכבר לא איתי. שלפני רגע היה השיר הכי נפלא בעולם ועכשיו אני כבר לא יכול לשמוע אותו יותר. הוא פסול. היו שירים ששמעתי כשהייתי ליד המיטה של סבא שלי בבית החולים. לקחתי איתי דברים שאני אוהב לשמוע וזו הייתה טעות. אני לא יכול לשמוע אותם יותר
"יש אנשים שהיו מכורים לסמים שמספרים איך שיר מסוים היה חלק מהתהליך של לקחת את הסם וליהנות, והדבר הזה מהווה סכנה אמיתית עבורם ברגע שהם נגמלים. זה ממש מסוכן הדבר הזה. כלומר, החיבור הרגשי החזק זה שמוזיקה יכולה להטיס אותנו בזמן ולמקום אחר, לאנשים שהכרנו, לסיטואציות. יש לה כוח מאוד חזק בעניין הזה. זה ערוץ אחד שמוזיקה עובדת עליו מאוד חזק".
"ערוץ אחר זה איך שאנחנו מדברים בצורה מרוגשת או מביעים רגשות. נגיד, כשאתה תרצה להגיד משהו שמח, סביר להניח שתגיד 'יואו, איזה כיף?! היה לי יום מקסים! במקום להגיד 'יואו, איזה כיף, היה לי יום מקסים. כל המוזיקה השתנתה פה. כשתיתן קטע מוזיקלי שאפילו מנוגן בכינור או בצ'לו, והוא יהיה יותר דומה לאינטואיציה הזאת של השמחה, אני אזהה שהצ'לו מנסה להביע שמחה".
הכלים כאן הם חיקוי למוזיקה של הדיבור האנושי?
"בוא נגיד שזה קוד שמצאו מחקרית, שהוא משותף. לקחו המון מחקרים של נגנים והמון מחקרים של שחקנים ובדקו מה הם עשו בקול כדי לתקשר את הרגש ויצא שהנגנים והשחקנים משתמשים באותם אלמנטים. הם יכולים לעשות עוצמה יותר חזקה. הם יכולים לעשות קצב יותר מהיר או יותר איטי. בדיוק של אחד אחד".
בחורה בת 15 ברכבת שומעת היום מוזיקה לבד באוזניות. היא יכולה לפתח לעצמה טעם מוזיקלי במנותק לחלוטין מהסביבה החברתית שלה. זה מדהים אבל זה גם מפרק משהו מהמרקם החברתי שלנו
"זה יכול לפרק אותנו, אבל לדעתי אנחנו יצורים מאוד מאוד חברתיים. אני מניחה שאותה נערה בת 15 עדיין תעביר פלייליסטים בין החבר'ה, אז יהיה להם איזשהו דיון משותף".
הרשת הנגישה לנו את כל המוזיקה בעולם אבל גם את כל כלי העבודה המוזיקליים בעולם ואת כל המידע על איך ליצור מוזיקה. האם זה פרץ יצירתיות שמעולם לא היינו קרובים אליו באנושות?
"זו שאלה ממש מעניינת. באמת צריך לזכור שהמון המון זמן מוזיקה הייתה דבר ששמור לאיזשהן אליטות לכאורה, שיכלו להרשות לעצמן ללמוד את הכלים, לקבל שיעורים פרטיים ולקנות את הכלי שהיה יקר. מצד שני, כשאנחנו חוזרים לקבוצות השבטיות האלה, אז בכל זאת כולם שרים, כולם רוקדים, כולם מוחאים כפיים.
"הרעיון שיש מומחה ויש את מי שצורך מוזיקה בכלל לא קיים אצלם. כולנו עושים את זה. אין אחד שמפחד שהוא מזייף כי כולנו נולדים לתוך זה ומשתמשים בזה. יש לנו עכשיו כלים שבקלילות מאפשרים לנו להתנסות, זה באמת נותן איזה אופק חדש לקבל תוצרים חדשים ואני בהחלט סקרנית לדעת לאן זה לוקח".
האם להשמיע לעובר מוצרט והאם מוזיקה באמת מפתחת את המוח ושל מי?
"בוא נתחיל מזה שמוזיקה היא גירוי מאוד עשיר וגירוי שיש לו קשרים עם שפה. כבר דיברנו קצת על ההתרגשות, או איך אנחנו מביעים רגש בדיבור, אבל זה לא רק זה. תחשוב שבעצם כל האלמנטים האקוסטיים שקיימים בדיבור - כל זה קיים גם במוזיקה. וכשאנחנו שומעים ומתרגלים מוזיקה מגיל יחסית צעיר, אנחנו בעצם מחדדים מאוד את כל היכולות האלה והדבר הזה גולש בסופו של דבר לשפה".
תינוק ששומע מוזיקה יתקשר טוב יותר מילולית?
"הייתי אומרת שיש סיכוי שאם הילד לא רק שומע מוזיקה, אלא גם עושה מוזיקה, אפילו ריתמוסיקה בגן, אז כן. הוא ירכוש למשל קריאה יותר מוקדם מילד שלא עשה מוזיקה. זה מבוסס מדעית ולהפך. זאת אומרת, כשיש בעיות של דיסלקציה ובעיות שפתיות אנחנו יכולים להיעזר בתרגול מוזיקלי שהוא כיפי, והוא כאילו לא קשור לבעיה שלי, ועדיין יש לו פוטנציאל מצוין לעזור לי, כי הוא בעצם מתיישב על יכולות של זיכרון אודיטורי (שמיעתי). אני צריכה לזכור מה אמרו לי. אני צריכה להבחין בצלילים, אני צריכה לעשות את זה בצורה יותר מדוייקת, כי הרווחים במוזיקה הם יותר קטנים. אני צריכה ממש להיות על זה.
"אם תבדוק את היכולות של מבוגרים שעסקו לפני 40 שנה במוזיקה לשמוע דיבור בתוך רעש, שזה אינדיקציה מאוד ברורה למצב שבו יש לנו ירידה ביכולות השמע, אתה תראה שהם עושים את זה יותר טוב. והמוח שלהם גם מראה את זה ברמות בסיסיות ביותר של העיבוד האודיטורי".
מניסיוני, אם אתה עומד קרוב מדי למתופף או מול המגבר של הגיטריסט, יש סיכוי שהשמיעה שלך נפגעת יפה מאוד
"אתה נוגע בנקודה מדהימה שהיא הנטייה לצרוך מוזיקה יותר ויותר רועשת. אם אתה מסתכל על המוזיקה שלפני 500 שנה, היו הרבה פחות כלים. הם היו פחות רועשים. היו פחות כלי הקשה, שלא לדבר על אמצעי הגברה שבכלל לא היו. אנחנו באיזה קו היסטורי מאוד ברור של הגברת עוצמה.
"עוצמות גבוהות גורמות לנו לרצות לזוז יותר מאשר עוצמות חלשות. זאת אומרת, יש איזה הפעלה של המערכת המוטורית שלנו, שקשורה לא רק לביט שדיברנו עליו מקודם אלא לרעיון של עוצמה ומה שזה עושה לנו בגוף, וזה החיבור הזה שהוא די כאילו בלתי ניתן להפרדה בין מוזיקה וריקודים. אתה לא תרקוד אף פעם בשקט".
את מבינה את התהליכים שקרו למוזיקה הפופולרית, בוא נגיד ב-70 שנה האחרונות? הקצב נהיה יותר חשוב. הפוקוס הולך יותר ויותר לתופים, וזה חזק ודרמטי ובווליום גבוה
"זה חיפוש אחרי איזשהו סף גירוי מאוד מאוד גבוה שאולי מתאים לתקופה שלנו. אנחנו גם ככה מופצצים באין-סוף גירויים ובעוצמות יחסית חזקות, וכשאתה רוצה את האקסטרה במסיבה, אז אני לא יכולה להשמיע לך את המאוורר הרגיל. אני צריכה משהו הרבה יותר עוצמתי. אני חושבת שזה קשור לכל ההתנהלות הסביבתית שלנו. לא רק לעולם המוזיקלי, אבל פה אנחנו גולשים באמת לתחומים סוציולוגיים".
מה הדברים שאת אוהבת לחקור?
"אני חושבת שיש כמה שאלות שהן מאוד גדולות בהקשר המוזיקלי והן אולי גם הכי מורכבות. אחת מהן זו השאלה התרבותית. מה בתוך המוזיקה הוא אוניברסלי, אם בכלל, ומה תלוי תרבות ותקופה. אני בכל זאת מאמינה שיש מרכיבים שהם אוניברסליים. אם אתה מסתכל על שירי ערש למשל, ואתה בודק בכל המקומות את שירי הערש, אתה רואה שהם יש להם מרכיבים דומים. הם יהיו יחסית שקטים, הם יהיו יחסית איטיים עם המון חזרות. אתה לא רוצה הפתעות שם. אתה רוצה שהתינוק יהיה רגוע. אז יש משהו באלמנט של הרגעה לעומת אנרג'י שהוא להערכתי אוניברסלי ויש גם מחקרים על זה".
מצאתם קשר בין צלילים וצורות, נכון?
"בוודאי, לאובייקט מסוים יש גם צורה, גם תחושה - אם תיגע בו, ויש לו גם צבע ועוד המון מרכיבים שבדרך כלל אנחנו קולטים כמין דבר שלם אחד. עכשיו נשאלת השאלה, מה קורה כשאתה בעצם לוקח את הדבר השלם הזה ונותן רק היבט אחד מתוכו? למשל, האם יש לאובייקט משונן אפיון צלילים.
"אתה לא באמת יודע איך נשמעים אובייקטים משוננים. אבל כשאתה עושה בדיקה עם אנשים, כולם מסכימים איתך שזה נשמע כמו טיק, טיק, טיק, טיק. עשו ניסוי לשימפנזים והם גם כן מסכימים איתנו. אז חייב להיות משהו שהוא בכל זאת בטבע או בפיזיולוגיה של השמיעה שלא ממש עלינו עליו עדיין".
עיבוד הפרק לכתבה: רויטל ונונו