נוותר על ההקדמות, וניגש מיד לשורה התחתונה: ישראל הפכה למדינה מפחידה, ואני בוחר במילה מפחידה סתם כי עוד לא נעים לי להשתמש בתואר מטורפת. זוהי כמובן הכללה גסה, יש כאן מספיק אנשים טובים שטרם יצאו מדעתם, אבל בגדול הכיוון הוא ברור, הוא מייאש מאין כמוהו, ועוד יותר מייאשת ההבנה המחלחלת שאין פתרון, ושהרע מכל עוד לפנינו.
יש כאלו, רבים מדי, שלא ממש מבינים כרגע על מה אני מדבר, ובעיקר מאוד מאוד כועסים על החוצפה שלי. איך הוא מעז, הם בטח מסננים לעצמם בזעם מכלה, לכתוב את הדברים האלו בימים בהם הגאווה הלאומית עומדת בזקירות כה מרשימה, ברגעים בהם אין דבר יותר מכובד ומרגש מלהיות ישראלי? הרי זיינו אותם, לא? אז הנה, דווקא עכשיו, דווקא בגלל שהשבועות האחרונים הבהירו בצורה ברורה איפה אנחנו חיים, ובעיקר עם מי. מלחמה מוציאה דברים רעים מאנשים, מתברר שאת האני האמיתי שלהם, הקמאי והחייתי, ואין כמו סצנת הטוקבקים המדממת כדי להמחיש את זה.
כל הקווים נחצו
טוקבקים הם עוד כלי דמוקרטי שמאפשר אוורור דעות שונות. ככזה הוא חשוב והכרחי, למרות הסכנות הטמונות בו. אבל גם הוא איבד מזמן את מטרתו המקורית והפך פתרון מושלם לאנשים פחדנים ועלובי נפש, שבחסות האנונימיות מקיאים את כל הזבל, המרירות והשמחה לאיד מתהומות נפשותיהם השחורות והאבודות. זה קל, זה זמין, זה לא עולה כסף, וזה מאפשר לך להתפרק מבלי שאף אחד יידע מי אתה. ישנן דוגמאות מכל התחומים - תעשו סיבוב אינטרנט ברגעים אלה ממש, מצפה לכם בילוי נעים - אבל נדמה שכל הקווים נחצו בטוקבקים שליוו ועדיין מלווים את שלל הכתבות והמאמרים שעוסקים במלחמה, ובעיקר את אלו של כותבים שלא מתכופפים בפני צו השעה וחוטאים, השם ירחם על נשמתם, בהעברת ביקורת (למשל מאמרו מהיום של איל מגד ב-nrg).
כמות השנאה שנשפכת בטוקבקים בשבועות האחרונים שם היא פשוט לא תיאמן. מי הם האנשים האלה, אני תוהה, ומי פגע בהם עד כדי כך שהם השילו מעליהם את כל עכבותיהם האנושיות והפכו לחיות צמאות דם? אני מכיר חלק מהם? נתקל בהם ברחוב? במכולת? בעבודה? על הכביש? במועדון? האם הם באמת שונאים שנאת מוות את כל מי שלא חושב כמוהם? באמת חושבים שאין שום בעיה עם ערימות של גופות וילדים מתים, לא משנה כמה אנחנו צודקים וחכמים? פה ושם משתרבב לו איזה טוקבק תומך, שטוען בזכות הרגישות, אבל הוא מיד נתקל במטחי עופרת יצוקה שמעלימים אותו מהשטח. האם אלה הרוב, או שהחלק השפוי פשוט לא טורח לכתוב טוקבקים?
מותר להתבייש
בואו נצא מנקודת הנחה שהמלחמה הייתה מוצדקת, אני עצמי תמכתי בה בדיוק פה. בואו גם נודה שבאיזשהו שלב, כל מי שמעט אנושיות עדיין מפעמת בו התחיל לשאול את עצמו שאלות ולא הצדיע באוטומט לכבוד עוד מאה הרוגים פלסטינים חפים מפשע. בוא נמשיך ונטען שאמפתיה ומצפון הן לא מילים גסות, ושמותר לך להתבייש, ולבטן שלך להתכווץ, כשאתה רואה את התמונות מעזה ושומע את סיפורי הזוועה, וזה של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש הוא רק אחד מהם.
אני אעז לקחת את זה צעד נוסף, לטובת המתקשים, ואומר – הנה מלבישים עלי מטרה – שגם מחאה, מכל סוג, היא קריטית להבטחת המשך קיומה של המדינה שהרמנו לנו פה. בלעדיה אפשר לסגור הבאסטה. כל אלו לא הופכים אותך לפחות ישראלי, סתם ליותר בן אדם. עם הדילמות האלו נידונו לחיות, וחשוב שהן יהיו קיימות. כל ניסיון להשתיק אותן, לסתום פיות, לנפנף בפטריוטיזם כתשובה, לסמן את המפקפקים כבוגדים וכל שאר תגובות רצחניות מהז'אנר, מוכיח שאנחנו עוד לא ממש במקום שאנחנו רוצים להיות בו כמדינה שפויה, אלא ישות סכיזופרנית שיותר קרובה למנטאליות ולדרך המחשבה של אויביה מאשר לעמים מעט יותר נעימים למגע.
ובשביל לחסוך לכם את המאמץ: 1. לא, אני לא מתכוון לעזוב את הארץ, אין טעם להציע. 2. כן, אני מתל אביב. 3. המטקבק בעל הטוקבק עם הכי פחות שגיאות כתיב יזכה בבננה ושלושה בוטנים.