תהליך פיתוח של תרופות נחשב לאיטי יחסית: זה מצריך לנהל מחקרים גדולים, להוכיח בטיחות ויעילות וכמובן לקבל אישור רגולטורי. תהליך שכזה עשוי להימשך שנים. ובכל זאת, מעת לעת, בעקבות טכנולוגיה או גישה טיפולית חדשה, חלה קפיצה אקספוננציאלית בהתמודדות עם מחלה. דוגמה טובה לכך היא השפעת התרופות הביולוגיות על הטיפול באסתמה. "כאן מדובר בלא פחות ממהפכה", אומר פרופ' צבי פרידלנדר, מנהל מחלקה פנימית ורופא בכיר במכון הריאה במרכז הרפואי הדסה עין כרם. לדבריו, בזכות התרופות הביולוגיות, חייהם של חולים קשים רבים השתנו לאין שיעור. "מעטות הן ההזדמנויות לראות כיצד סדרת תרופות מחוללת שינוי גדול כל כך במחלה", מוסיף פרופ' פרידלנדר, המשמש גם כיו"ר האיגוד הישראלי לרפואת ריאות בהסתדרות הרפואית.
כיצד, אם כן, עובדות התרופות החדשות? הטיפול המסורתי באסתמה, זה שעדיין ניתן לחולים הקלים יותר כטיפול בלעדי, הוא באמצעות משאפים אשר מבצעים שתי פעולות: הם מפחיתים את הדלקת שבדרכי האוויר ומרחיבים את הסימפונות. בהתקף משמעותי נהוג לתת סטרואידים דרך הפה או הווריד.
מהפכת התרופות הביולוגיות שינתה את התמונה: "הביולוגיה המולקולרית, שהפיתוח שלה החל כבר לפני 40-30 שנה, ותחילה גויסה למאבק בסרטן, עוסקת בהבנת המנגנונים של המחלה עצמה כדי לגעת בשורש הבעיה, ולא בסימפטומים", מסביר פרופ' פרידלנדר. "באסתמה, במקום לטפל בדלקת ובהשלכותיה, אנחנו מתערבים מראש בתהליך הביולוגי המתרחש בחלבונים שבתוך התאים, מתוך מטרה להפחית את היווצרות הדלקת מלכתחילה".
לפני כעשור נכנסה לחייהם של חלק מחולי האסתמה התרופה הביולוגית הראשונה. טיפול זה התאים לקבוצה מסוימת של חולים – אלה שהמרכיב האלרגי אצלם חזק במיוחד. התרופה מפחיתה את התהליך האלרגי וכתוצאה מכך גם את ההתלקחויות. בשנים האחרונות נוספו לשוק עוד מספר תרופות חדשות יותר אשר מתערבות במנגנון הביולוגי של המחלה ובעיקר משפיעות על תפקוד האאוזינופיל, תא דם לבן הדומיננטי בחלק גדול מהמקרים הקשים. תרופות אלו עוצרות את ההחמרה לא רק בדרכי האוויר אלא באופן סיסטמי – על כל הגוף. תרופות אלו נוגדות או מורידות ציטוקינים (המולקולות המפעילות את המערכות), וכבר בשלבים המוקדמים שבדרך לדלקת האאוזינופילית.
חלק מהתרופות ניתנות בזריקה, לעיתים אף באופן עצמאי בבית, וחלק נצרכות דרך הווריד במסגרת של אשפוז יום. יש ליטול אותן בטווח של פעם בשבועיים עד חודשיים. פרופ' פרידלנדר מעיד כי לכל תרופה השפעות קצת שונות, וניתן לעבור מאחת לשנייה בהתאם לתגובה. לדבריו, הרופאים הופתעו לגלות שבחיים שמחוץ לניסויים הקליניים, נוסף על הירידה המשמעותית בהתקפים הקשים, גם המצב הסימפטומטי השתפר. "הייתה לי מטופלת שהייתה משועבדת למחלה, עם התקפים תדירים, אשפוזים חוזרים ותלות מוחלטת במשאפים", מסביר פרופ' פרידלנדר, "המטופלת הפסיקה לפקוד את בתי החולים - ואף הפסיקה להשתמש במשאף, לאחר שמונה חודשי טיפול בתרופה ביולוגית".
התרופות הביולוגיות, שאלפים כבר צורכים אותן בארץ, נמצאות בסל התרופות עבור קבוצות מסוימות של חולים. האישור לקבלן ניתן על ידי רופא ריאות או אלרגולוג בהתאם לקריטריונים מסוימים. לאחר שהמטופל מקבל את האישור והמרשם הראשוני, גם רופא משפחה יכול לתת את המרשמים הבאים. כיוון שמדובר בתרופות חדשות, כרגע ההמלצה היא להמשיך וליטול אותן באופן כרוני (יחד עם משאף מנע, לרוב במינון נמוך ביחס לטרום הטיפול), אלא אם מתברר שתרופה אינה מועילה למטופל הספציפי או גורמת לו לתופעות לוואי קשות. יש אומנם השערה שהתרופות עשויות בטווח הארוך לרפא את המחלה, אך בינתיים אין לכך ראיות.
ומה באשר ליתר חולי האסתמה, אלה שהתרופות הביולוגיות הקיימות אינן מתאימות להם? גם בנקודה זו פרופ' פרידלנדר אופטימי: בזמן הקרוב, הוא מעריך, יורחבו אפשרויות הטיפול גם עבור חולים נוספים. למעשה, עולם המדע עושה מאמץ לפתח טיפולים נוספים, שתוקפים מנגנונים מולקולריים אחרים מאלו שהתמקדו בהם עד כה, כך שגם למי שלא נמצא עד כה מתאים לתרופות, יש תקווה. "בעיקר חשוב להשתחרר מהפָטָלִיזְם ש'ככה זה ואין עוד מה לעשות איתי'. אסתמה של לפני 30 שנה ואפילו חמש שנים היא לא אותה מחלה של היום. בשנים האחרונות הצלחנו לעשות קפיצה גדולה, בעיקר בטיפול בחולים היותר קשים, והיד עוד נטויה", מסכם פרופ' פרידלנדר.
שירות לציבור. מוגש בחסות חברת אסטרהזניקה