מחלת CLL היא לוקמיה שבה הלויקוציטים (תאי דם לבנים) מתרבים במחזור הדם. הדם מורכב משלושה סוגים של תאים: תאי הדם האדומים, תאי הדם הלבנים והטרומבוציטים. תאי הדם האדומים הם האחראים על הובלת החמצן מהריאות לרקמות הגוף; הטרומבוציטים הם התאים שאחראים על קרישת דם ועוזרים בעצירת דימום; תאי הדם הלבנים (לויקוציטים) נועדו על מנת להגן על הגוף מפני זיהומים. בדרך כלל יש שני סוגים העיקרים של לויקוציטים שמגינים על הגוף: לימפוציטים (שמהווים כשליש מהתאים הלבנים) ונויטרופילים (שמהווים כשני שליש מהתאים הלבנים). במחלת CLL היחס בין הלימפוציטים והנויטרופילים מתהפך. כלומר ישנם יותר תאים מסוג לימפוציטים מאשר תאים מסוג נויטרופילים.
CLL המכונה גם לוקמיה לימפוציטית כרונית מאפיינת את הגיל המבוגר. לרוב היא מתגלה בעשור השישי או השביעי לחיים. רוב המטופלים הם ללא תסמינים יוצאי דופן, ומחלתם מתגלה באקראי במסגרת בדיקות דם שגרתיות. עד היום אנחנו לא יודעים מה גורם למחלה אך השכיחות שלה גבוהה יותר בקרב גברים יוצאי אירופה וצפון אמריקה. על פי המחקרים ארבעה מכל מאה אלף בני אדם יחלו ב-CLL בכל שנה.
רוב החולים ישארו במעקב בלבד
שליש מהחולים לא יזדקקו לטיפול כלל כל חייהם, שליש נוסף מהחולים יאובחנו כשהם ללא תסמינים אך בהמשך מחלתם מתקדמת והם יזדקקו לטיפול ושליש נוסף מגיע עם תסמינים ונזקק לטיפול. למעשה חולים שמאובחנים עם CLL ואין להם סימפטומים לא יזדקקו לשום טיפול או תרופה. מנגד, חולים הסובלים מתסמינים כמו למשל הופעת חום בשעות הערב, הזעות לילה, ירידה במשקל, זיהומים חוזרים במערכת הנשימה כמו דלקות ריאות, אנמיה, טרומבוציטופניה וכדומה יצטרכו טיפול למחלתם על מנת להגיע למצב של הפוגה והעלמות הסימפטומים.
המחלה ניתנת לאבחון יחסית בקלות. ברוב המקרים כשמתגלה בספירת הדם של אדם מעל גיל חמישים עליה במספר הלויקוציטים ורובם מסוג לימפוציטים, רופא המטולוג יוכל להעריך בסבירות גבוהה שהוא סובל מ-CLL. יש כמובן בדיקות נוספות לקביעת אבחנה חד משמעית.
לעוד כתבות בתחום ההמטולוגיה - מבט לעתיד, לחצו כאן:
על אף שמטופלים רבים חוששים כשהם שומעים לראשונה על האבחנה בלוקמיה לימפוציטית כרונית רובם כלל לא יזדקק לטיפול. אם לא דיי בכך, המטופלים נבהלים מאוד כשהם מגלים שלמרות שיש להם סרטן הם אינם צפויים לקבל תרופה והם יכולים לחזור לביתם כלעומת שבאו. החולים מתקשים להבין כיצד שעל אף היותם חולים במחלה ממארת, הם נשארים במעקב בלבד. אנחנו כצוות רפואי צריכים פעמים רבות להרגיע אותם ולהסביר להם שאין להם סיבה לחשוש.
הטיפול ב-CLL עבר מהפיכה של ממש בחמש עשרה השנים האחרונות. אם בעבר כמעט כל המטופלים היו מקבלים כימותרפיה, כיום יש מגוון רחב של טיפולים ביולוגים. בארסנל התרופות יש מגוון רחב של טיפולים. קבוצת הטיפול הראשונה הייתה תרופות המכילות נוגדנים חד שבטיים – נוגדנים שמיוצרים במעבדה – והם מכוונים כנגד חלבון ספציפי שמאפיין את התא הממאיר וכמעט ואינו נמצא על גבי תאים אחרים. הנוגדנים האלו נקשרים לתא הממאיר, מסמנים אותו למערכת החיסון וגורמים לה לחסל אותו. במשך שנים רבות השתמשנו בתרופות האלו בשילוב עם כימותרפיה.
עולם הרפואה הצליח להבין מה הם המנגנונים
עם התקדמות המדע והטכנולוגיה התפתחו עוד ועוד טיפולים. עולם הרפואה הצליח להבין מה הם המנגנונים שגורמים לתא הממאיר להמשיך ולשגשג ובאלו דרכים ניתן לעצור אותו. בשנים האחרונות פותחו עוד שתי קבוצות של טיפולים: קבוצה אחת נקראת מעכב BCL-2 - תרופות שפועלות להחזרת מנגנון " אפופטוזיס" – מנגנון שיש בכל תא תקין שהוא יכול להפעיל ולהשמיד את עצמו. התא בעצם יכול להתאבד. בחולים עם CLL אנחנו יכולים לחדש את המנגנון הזה באמצעות התרופה וככה להשמיד את התאים הממאירים מבלי צורך להשתמש בכימותרפיה. קבוצה נוספת עובדת על קולטן תאי B כאשר בתוך קבוצה זו מעכבי BTK הם החשובים ביותר – אלו תרופות שמעכבות רכיב מסוים הנמצא על הלימפוציטים. אנו יודעים שהרכיב הזה (BTK) מאט את השגשוג והפרוליפרציה של תאי B. אותו רכיב מגביר את ההישרדות של התאים ומאפשר להם להמשיך ולשגשג. למעשה מתן תרופות שמעכבות את הרכיב BTK יכול לעצור את המחלה ולגרום להפוגה. השימוש בתרופות מסוג זה נפוץ גם בסוגי מחלות נוספות כמו למשל לימפומה של תאי המעטפת וכדומה.
הטיפול ב-CLL עבר שינוי דרמטי – מכימותרפיה שגורמת לתופעות לוואי קשות כמו נשירת שיער, בחילות, הקאות, שלשולים וכדומה לתרופות חדשות עם מעט תופעות לוואי שאת חלקן ניתן לקחת באמצעות כדורים. אומנם התגובה של הטיפולים היא מעט איטית אולם היא גורמת לשיפור ניכר בתחושת המטופל ולהעלמות מוחלטת של הסימפטומים של המחלה. בנוסף, בחלק לא מבוטל מהמקרים, הטיפול מכניס את המחלה להפוגה ממושכת. בפועל, הסרטן הופך למחלה כרונית שמטופלת בכדורים בדומה לסוכרת או יתר לחץ דם.
מעבר לאפקטיביות של הטיפול ולהעלמת הסימפטומים של המחלה, הטיפולים החדשים שומרים על איכות החיים של המטופל. החולים אינם נדרשים להגיע לעיתים קרובות לבית החולים ואין סיבה שיגיעו לאשפוז. הם יכולים לקבל טיפול בכדורים ולהמשיך בשגרת חייהם – ללכת לעבודה, לפגוש חברים, לבלות עם הנכדים וכדומה. יש לזה השפעה אדירה לא רק על הגוף אלא גם על הנפש של המטופל. האם נצליח גם לרפא את החולה בעתיד? ייתכן מאוד. לאחרונה החלו להתפרסם עוד ועוד מחקרים שמצאו ששילוב של קבוצות טיפול שונות יכולות להביא להפוגה משמעותית במחלה ואולי אפילו לרפא את החולה.
*הכותב הינו מנהל המכון ההמטולוגי ובנק הדם בבית החולים זיו.