"קשה לכמת תקווה", אומר לנו ד"ר רונן שטוף, אונקולוג בכיר במכון אלה לאימונו-אונקולוגיה ומלנומה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר שלא פעם נאלץ למסור למטופלים את הבשורה שכל כך קיוו לא לשמוע., "אבל אין לנו ספק שהתקווה היא חלק מהעניין ושיש לה קשר לסיכויי ההצלחה בכל שלב, אם זה במיגור המחלה ואם בהארכת חייו של חולה סופני ובהפחתת הסבל".
ביקשנו לברר עם ד"ר שטוף מה עובר על מטופל או מטופלת המתבשרים כי בגופם מקנן סרטן, או שהמחלה שחשבו שכבר מזמן מאחוריהם שוב זוקפת ראש. מה חשוב להם לדעת ומה יכול לעזור? מה עובר על הרופא או הרופאה שמוסרים להם את האינפורמציה ומתארים את המשך הטיפול המומלץ?
את הסיטואציות הרגישות הוא מחלק למספר סוגים. סוג אחד הוא מפגשים שבהם מקבלים המטופלים את האבחנה, ולמעשה מתוודעים למחלה מקרוב בפעם הראשונה. "יש המון סטיגמות חברתיות סביב הסרטן. כשאני מספר בשיחת חולין שאני אונקולוג, זה בדרך כלל סוף השיחה בנושא. אנשים מעדיפים להתרחק מזה, ואפשר להבין אותם. לכן, בעצם הבשורה הרפואית כרוך מטען נפשי לא פשוט".
טיפול משלים ומניעת חזרת מחלה
סוג אחר של מפגש הוא לאחר הניתוח. כאן נחלקים המטופלים לשניים: אלו שהגידול הוסר מגופם ואלו שאין לגביהם אינדיקציה מלאה. "קורה לא אחת שבכלים הידועים לי, מבחינה עובדתית, המחלה אומנם לא קיימת, אבל קיים סיכון לא קטן שהיא עדיין מקננת בגוף מתחת לסף הזיהוי ועל כן עלולה לחזור. במקרה כזה צריך להסביר לאדם, שלעיתים חש בריא לגמרי, כי הוא נכנס עכשיו לסשן של טיפולים עם תופעות לוואי כאשר המטרה של הטיפולים האלו היא טיפול משלים לניתוח והגברת האפשרות למניעה של חזרת המחלה - אם זה כימותרפיה ואם, כמו במקרה של מלנומה, טיפול ביולוגי ממושך באופן אוראלי או דרך הווריד. נוסף על השאלה למה בכלל להיכנס לזה כשלכאורה הכול טוב, מטופלים גם חשים שהם על זמן שאול. לא תמיד קל לתת להם הסתברות מדויקת לתרחישים השונים, ואי אפשר להחליט במקומם. חשש אחר שלהם נוגע לרגע שבו יסתיים הטיפול, נניח כעבור שנה, והאם אז לא נשאיר אותם בעצם תלויים על בלימה".
מה חשוב למטופל לשמוע בשלב הזה?
"חשוב להם לדעת שאנחנו מיומנים בלזהות תופעות לוואי ועד כמה שניתן, להפחית אותן. שאנחנו זמינים עבורם. בסוף, לצד הטיפול הפיזי, הם צריכים לקבל מערכת תומכת ועוטפת חזקה. לגבי האפשרות של חזרת המחלה- ברור שאף אחד לא רוצה להיכנס לסטטיסטיקה - אנחנו משתדלים להרגיע אותם בכך שהם נמצאים במעקב ושנטפל בהם באמצעים הכי חזקים שעומדים לרשותנו כדי לא להגיע לשם".
ומה באמת קורה, מבחינה נפשית, אם וכאשר היא חוזרת?
"זה תלוי במטופל, בסיטואציה בחיים ובמערכת המשפחתית התומכת. יש כאלה שלוקחים את זה למקום רע מאוד, לייאוש עמוק, ולעומתם כאלה שמיד משנסים מותניים ונחושים להילחם. חשוב להבין שמחלה חוזרת היא לא גזר דין מוות, אבל זה כן מעיד על מחלה יותר אלימה שיש לנו כנראה פחות כלים לנצח לטווח ארוך".
וכאן אנחנו מגיעים למפגש הטעון מכולם
"נכון. יש לצערנו מקרים שבהם כבר ברור שאין עוד דרך לנצח את המחלה. במחלה גרורתית חוזרת, הטיפול הוא לרוב פליאטיבי - כזה שנועד להאריך חיים ולהבטיח איכות חיים טובה עד כמה שאפשר, כלומר למנוע סבל. אם זה על ידי תרופות, משככי כאבים, לעיתים קנאביס רפואי וגם הרבה טיפול רגשי.
האבחנה האונקולוגית יושבת על החולים כמו ענן. מבחינתם, הם מתהלכים עם שעון חול שהולך ואוזל. אני לא תמיד יכול לשנות את הלך המחשבה שזה סוף העולם, אבל אני מנסה לגייס אותם לשתף פעולה עם הטיפול ולא לשקוע".
מה לגבי טיפולים אלטרנטיביים ומשלימים?
"יש ליווי של דיאטנים, עזרה סוציאלית למשפחות, סיוע רוחני ולא פעם גם רפואה משלימה כגון דיקור, שיאצו, רפלקסולוגיה וצמחי מרפא, חלקם שלא בידיעת הרופא. אני שומע שזה עוזר ובוודאי לא מתנגד, כל עוד זה לא מזיק, אבל יכול להציע רק פרקטיקות שיש לי מידע מוצק עבורן, עם נתונים מניסויים על אלפי אנשים שהוכחו כבעלי השפעה חיובית. כן חשוב לעדכן את הרופא, כי יש למשל צמחי מרפא שעלולים להתנגש עם הטיפול הרפואי, להפחית את היעילות שלו או אפילו לגרום נזק לכּבד כתוצאה מהחיבור. דיקור פחות מטריד אותי כי אין אינטראקציה עם תרופות, ובלבד שזה לא באזורים של מחלה פעילה".
תמיד תפרוס את התמונה המלאה? ייתכן שתחסוך מידע ממטופלים?
"על פי החוק היבש, כל עוד החולה צלול ואין לו אפוטרופוס, אני חייבים לעדכן אותו במצבו ואפילו לקבל את אישורו למסור מידע לאחרים. במציאות, מן הסתם, יש מורכבויות וניואנסים. קורה שמגיעים חולים קשישים שהמשפחה מבקשת לרכך עבורם במעט את התמונה. או שמבקשים לא לספר לילדים שאימא על ערש דווי. אנחנו רואים גם קונפליקטים במשפחות, למשל שימוש בשפה מכובסת כמו 'המחלה', אבל כשהחולה עובר טיפולים כימותרפיים, אפשר להניח שהוא כבר מבין היטב במה מדובר".
יש מידע שהחולים עצמם מעדיפים לא לדעת?
"מטופלים רבים, וזה חוצה אוכלוסיות, מוותרים על 'שעון החול' המדויק. זה כנראה עניין תרבותי, כי בצפון אמריקה ובמערב אירופה זה סטנדרט: מוסרים לחולים סופניים באופן אוטומטי מהי תוחלת החיים שנותרה להם. אגב, תוחלת החיים כאן גבוהה יותר לחולי סרטן, כנראה בעקבות שילוב של גנטיקה, תזונה, נגישות לשירותי רפואה ואולי גם גישה לוחמנית יותר כלפי המחלה. יש לנו לא מעט מטופלים שהאריכו חיים הרבה מעבר למצופה. אז הגישה בארץ קצת אחרת, ואני מעדיף להשאיר בידיהם את הבחירה עד כמה לדעת. לא להנחית הכול בשיחה הראשונה, אלא לקיים סדרת מפגשים כחלק ממעקב שוטף. לחוש את הדופק גם כשאומרים שרוצים לדעת - לנסות ללכת בין הטיפות ולהבין עד כמה מפורט הצד שמולי באמת רוצה את זה".
נשמע שלהיות אונקולוג זה במידה רבה גם להיות פסיכולוג
ואכן יש בזה מידה של אמת. "זה מצריך הרבה מאוד מיומנות, לדעת מה לציין, מתי ובאיזה אופן. להגיד שאני תמיד מצליח להעביר את המסר כפי שהייתי רוצה? נראה שלא, אבל ככה זה באינטראקציה הרגישה הזאת. סרטן מעורר אצל כולנו דעות קדומות ופחדים, והמורכבות הרגשית היא אולי הקושי הגדול ביותר בעבודה שלי. רגע הבשורה, ההודאה שאין יותר מה לעשות, דיבורים על הוספיס, שאלות כמו למה אתם מוותרים עליי - אלו רגעים קורעי לב. מצד שני, יש גם רגעים משמחים של ניצחון והתעלות, ויש התקדמות רבה במחקר ובהפיכת סוגי סרטן למחלות כרוניות. ספציפית במלנומה, עשינו כברת דרך משמעותית ומבורכת".
מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD ללא מעורבות בתכנים