בכתבה שלפנינו נעסוק באחת ההגנות שיכולות לעמוד כנגד תביעת לשון הרע המוכרת בשם "הבעת דעה בתום לב". בין היתר נעמוד על ההבחנה שבין הבעת דעה לקביעה עובדתית, היות ופעמים רבות נדרשים בתי המשפט להכריע בשאלה זו, במסגרת תביעות לשון הרע זו על מנת לקבוע אם עומדת לנתבע הגנת תום הלב.
לעיתים רבות אנשים צורכים שירות כלשהו מספק שירות או רוכשים מוצר מסוים מחנות והם סבורים שקיבלו שירות או מוצר לקוי. במקרים חריגים יתכן שיקבלו מוצר מקולקל ממש או שיקבלו יחס מחפיר. בסיטואציות כאלה יהיו אנשים שיבחרו לטפל בבעיה ב"כיכר השוק הוירטואלית" הלא היא מגוון הרשתות החברתיות למיניהן.
לפנייה ישירה לעו"ד ירוחם אדלר – לחץ/י כאן
פעמים זה יהיה מתוך רצון "ללמד אותם לקח", ופעמים זה יהיה מתוך רצון אמיתי להשתמש בחופש הביטוי ככלי להגנה על צרכנים אחרים. למעשה התועלת בפרסום כזה היא כפולה, האחת היא שצרכנים אחרים ידעו להיזהר מספק השירות או המוכר הגרוע, והשנייה היא שהספק עצמו (וגם ספקים אחרים) יזהר מכאן ולהבא לספק מוצרים טובים ושירות הוגן.
אז מה הבעיה?
הבעיה היא שפרסום שאינו עומד במסגרת החוק והפסיקה עלול להיות בסופו של דבר עילה להגשת תביעה בגין לשון הרע. במקרים מסוימים תביעה כזו יכולה להיגמר בפסק דין המחייב תשלום פיצויים ללא הוכחת נזק.
אז מה כן ומה לא?
נניח לצורך הדוגמא, שיש אדם ישר והגון שנפגע באופן כלשהו מרופא פלוני, והוא רוצה להזהיר אחרים שלא יפגעו כמותו מאותו רופא, כמו כן הוא רוצה לגרום לכך שאותו רופא יפסיק לפגוע באחרים. מה הוא צריך לדעת בטרם יפרסם את הענין בפוסט בפייסבוק או בקבוצת וואטסאפ וכד'?
ראשית, יש לדעת מהו לשון הרע – לשון הרע מוגדר בסעיף 1 לחוק לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."
כך שבענייננו פרסום שלילי על טיפול של רופא ודאי נכלל בגדר לשון הרע.
שנית, יש לדעת מהו פרסום - פרסום מוגדר בסעיף 2 לחוק:
"(א)פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."
הרי שפרסום ברשתות חברתיות ודאי נקרא פרסום גם אם זו קבוצה קטנה שמיועדת לשני אנשים ואפילו לאדם אחד בלבד מלבד הנפגע.
ומכאן למסקנה שמי שמפרסם דבר שלילי שיכול לבזות או לפגוע בפרנסה של אדם או עסק הרי שהוא חשוף לתביעת לשון הרע ועליו לוודא כי תעמוד לו לפחות אחת מן ההגנות הקבועות בחוק.
אז מה הן ההגנות?
בחוק ישנן מס' הגנות. סעיף 14 מקנה הגנה שנקראת "אמת בפרסום" כלומר אם מה שפורסם היה נכון קיימת הגנה. אך יש לשים לב! הגנת 'אמת בפרסום' תחול רק אם הדבר שפורסם היה אמת ובנוסף, היה בפרסום עניין ציבורי.
הדבר שפורסם היה אמת: ההגנה תחול רק על פרסום שהוא אמת לאמיתה מבחינה אובייקטיבית, ואין די בכך שהפרסום נחזה להיות אמת בעת הפרסום. לכן אם הפרסום נחזה להיות אמת בעת פרסומו אך מאוחר יותר התברר כי לא היה אמת ("אמת לשעתה") - ההגנה לא תחול (דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך).
עניין ציבורי: עניין ציבורי הוא עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או מסייעת לציבור לגבש את דעתו בעניינים ציבוריים או לשפר את אורחות חייו (להבדיל מרכילות גרידא) (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, ע"א 1104/00 אפל נ' איילה חסון).
אם כן, שני תנאים נדרשים על מנת לזכות להגנת אמת בפרסום, התנאי הראשון הוא שהדברים שפורסמו יהיו נכונים, והתנאי השני הוא שיהיה בפרסום ענין ציבורי.
נטל ההוכחה המתהפך
עוד דבר אחד שצריך לדעת לפני שמתיישבים מול המקלדת... חשוב מאוד לציין כי אם תתעורר השאלה לגבי אמיתות הפרסום - נטל ההוכחה יוטל על הנתבע. כלומר לא התובע יצטרך להוכיח שהדברים לא נכונים כדי לזכות בתביעה, אלא הנתבע יהיה צריך להוכיח כי מה שפרסם היה אמת ובלי הוכחה זו לא יהיה זכאי להגנה של אמת בפרסום. (ע''א 751/10 פלוני נ' ד''ר אילנה דיין-אורבך)
לדוגמא: חברה מסוימת מוכרת מזון לתינוקות ונמצאו תינוקות שלקו בפריחה כתוצאה מצריכת המוצר, אחת מן הצרכניות החליטה לפרסם זאת. אם יוכח הדבר וימצא נכון הרי שהיא תהיה מוגנת בפני תביעה כי הדבר נכון ויש כאן ענין ציבורי חשוב וצודק. ואולם כאמור לעיל אם תתעורר השאלה לגבי אמיתות העובדה שפורסמה אזי חובת ההוכחה תהא מוטלת על המפרסמת, ואם היא לא תצליח להוכיח את הקשר העובדתי שבין צריכת המוצר לתופעת הפריחה, היא לא תזכה להגנת אמת בפרסום.
ומכאן לשאלה מה קורה כאשר פורסמו דברים שאינם נכונים או אינם מדויקים או שהייתה בהם טעות?
בחוק קיימת הגנה נוספת שהוא מבוססת על עיקרון תום הלב. והיא ידועה בשם "הבעת דעה בתום לב" - כאשר אדם מביע את דעתו הסובייקטיבית באופן שאינו מציג עובדות אלא את המבט והתחושה שלו הרי שקיימת לו הגנה בהתאם לסעיף 15 (4) לחוק:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו...
4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
גם כאן נדרשים שני תנאים על מנת לזכות בהגנה. התנאי הראשון הוא שהפרסום נעשה בתום לב ולא מתוך רצון לפגוע או לבזות את מי שהפרסום עוסק בו. התנאי השני הוא שהפרסום נעשה בדרך ובסגנון של הבעת דעה כלומר דעה אישית סובייקטיבית של המפרסם ולא כהצגת נתונים עובדתיים.
מה ההבדל בין הבעת דעה לקביעת עובדה?
כדי לדעת אם לשייך משפט מסוים לקטגוריה של הבעת דעה או לקטגוריה של קביעה עובדתית יש קודם כל להגדיר את המושג הבעת דעה ואת המושג קביעה עובדתית.
קביעה עובדתית היא הצגה של נתונים אובייקטיביים ברורים. תמיד ניתן יהיה לחלוק עליהם או להסכים איתם, לפרוך אותם או לאשש אותם. אבל הם לא דברים שהאדם אומר לפי דעתו או לפי הרגשתו. לעומת זאת הבעת דעה היא דברים שאדם אומר לפי דעתו או לפי הרגשתו הסובייקטיביים וכך גם הם נשמעים.
לדוגמא: אם כתב חדשות יפרסם כי "כנגד פלוני נפתחה חקירה משטרתית" זו בוודאות הצגת עובדה ואם היא תתברר כלא נכונה לא תהיה לו הגנה לא מצד אמת בפרסום ולא מצד הבעת דעה( ע''א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות) הוא לא יוכל לטעון שזו דעתו האישית וכך הוא חושב היות ונתונים אלו לא תלויים בפרשנות סובייקטיבית. אך אם למשל מישהו יפרסם כי "פלוני צפוי להרשעה" זה יחשב כהבעת דעה. אפשר לחלוק על כך ואפשר להסכים עם זה. לתמוך בהשערה או לבטל אותה אך זה עדיין ישאר בגדר הבעת דעה. הוא תמיד יוכל לטעון כי זה מה שהיה אמור להיות לפי ההשערה האישית שלו.
כיצד נדע מה להכניס תחת קטגוריה של קביעת עובדה ומה תחת קטגוריה של הבעת דעה כאשר הדברים נמצאים ב"שטח האפור"
אכן לא תמיד הדברים ברורים לכאן או לכאן, ישנם דברים או אמירות שהם על התפר שבין הבעת דעה לבין תאור או קביעה של עובדה.
"הבנתו של האדם הסביר"
בפסיקת בתי המשפט נקבע כי המדד הקובע למשמעות האמירה הוא כיצד המילים שנאמרו נתפסות בעיני האדם הרגיל. ונדגיש, לא מדובר בפרשנות משפטית, אלא דוקא במובן הטבעי של האדם הרגיל הקורא את סגנון הדברים וגם את מה שנכתב "בין השורות" ומסיק מהם מסקנה מסוימת לאור הידע הכללי שלו ונסיונו בחוויות העולם. זה נקרא בדרך כלל המובן הטבעי והרגיל של המילים והוא הקובע את הפירוש הנכון. (ע''א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע''מ נ' חברת החשמל לישראל בע''מ)
אם כן, ישנם הרבה ביטויים שסובלים את שתי המשמעויות ובמקרים כאלו בית המשפט ידרש לפרשנות של האדם הסביר בהתאם לנסיבות.
פס״ד אונגר נ׳ אלמן
בפס"ד 19157-09-22 אונגר נ׳ אלמן - תביעה שמשרדנו לקח בה חלק יחד עם עוה''ד שימי לב, פרסמה הנתבעת על פרופ' וד"ר לרפואה פרסומים משמיצים בכמה קבוצות וואטסאפ. הפרסומים היו קשים ולא ניתן היה לעבור על כך לסדר היום. מה גם שהם כללו את שמה של התובעת ואת עיסוקה והיו בסגנון משתלח ובוטה.
הרופאה תבעה את המפרסמת באמצעות עוה''ד שימי לב ומשרדנו בגין פרסום לשון הרע. הנתבעת טענה להגנתה כי מדובר בפרסום לגיטימי אשר חוסה בצילה של ההגנה "הבעת דעה בתום לב" . אנו טענו כי מדובר בהצגת עובדות ומשלא הוכח כי העובדות נכונות - הרי שיש לפצות את התובעת. כמו כן טענו בשם התובעת כי לנתבעת לא עומדת הגנת תום הלב. בית המשפט בערכאה הראשונה קבע בפסק-דינו כי לאור השתלחויותיה של הנתבעת בתובעת כפי שבאו לידי ביטוי בפרסומים של הנתבעת לא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר בתום לב.
בין היתר התייחס בית במשפט לאמירה של הנתבעת כי התובעת "מדרדרת את מצבה של גב' פלונית" (בין יתר האמרות) וקבע כי אמירה זו אינה נכללת בדברים שהם בגדר "הבעת דעה" אלא מדובר ב"קביעה עובדתית", ועל-כך חויבה היא בפיצוי לתובעת.
עוד קבע בית המשפט בערכאה הראשונה כי מפרסומיה של הנתבעת ומסיכומיה ברור כי הפרסום לא נעשה בתום לב אלא באופן מכוון על מנת לפגוע בתובעת ובבעלה. וכי לצורך הצגת עמדה המתנגדת לרפואה קונבנציונלית (תחום עיסוקה של התובעת ובעלה - י.א.) אין צורך להזכיר שמה של התובעת ושל בעלה.
אמירה חשובה של בית-המשפט בפסק-דינו קובעת, כי פרסום לשון הרע בקרב קבוצה סגורה של משתתפים התומכים בדעותיה של המפרסמת אינו מעלה ואינו מוריד מחומרת הדברים, ולא ניתן להתגונן בטענה שהפרסום אינו מהווה לשון הרע, שכן כל שומעי הדברים הינם גם כך שותפים לדעותיה של המפרסמת.
בית המשפט חייב את התובעת בתשלום פיצוי של 80,000 ש''ח בגין 4 פרסומים וכן בהוצאת ושכ''ט בשיעור של 15,000 ש''ח.
הנתבעת ערערה על פסק הדין של בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי (ע״א 19549-07-24 אלמן נ׳ אונגר). אך בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות עו"ד. בית המשפט המחוזי קבע כי:
"כיון שאין מדובר בביקורת כללית על סוג טיפול מסוים אלא בחולה ספציפית וברופאה ספציפית הרי שהפרסומים שבעניינם הוגשה התביעה אינם בגדר הבעת דעה אלא "ניסוח שבמשקפי האדם הרגיל מתאר עובדות".
לאור זאת, קבע בית-המשפט שלערעור כי לא קמה לנתבעת הגנת הבעת דעה בתום לב ופסק דינה של ערכאה קמא נשאר על כנו.
סיכומם של דברים
בטרם פרסום ביקורת ברבים. יש לבחון אם הפרסום אמיתי ויש בו ענין ציבורי יחד עם היכולת להוכיח את אמיתת הפרסום. במקרה של רצון להביע דעה סובייקטיבית יש לעשות זאת בתום לב תוך בחינת הפרסום בעין של אדם מן הישוב. אם בקריאה רגילה וידע כללי רגיל ישמעו לו הדברים כהבעת דעה הרי שהפרסום יכול לחסות בהגנת הבעת דעה בתום לב. אך אם הדברים מובנים כהצגת מציאות ברורה והיא לא תוכח כנכונה אזי סביר להניח כי אם תוגש תביעה כנגד המפרסם הרי שלא תעמוד לו הגנת הבעה דעה בתום לב.
עו"ד ירוחם אדלר עוסק בתביעות לשון הרע ובתביעות דיבה. הכתבה באדיבות האתר din.co.il.
*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.
לפנייה ישירה לעו"ד ירוחם אדלר - 053-6249801