אחת עשרה בבוקר באוסלו נורווגיה. יושב ראש ועדת הפרס ת'ורביורן יאגלאנד עולה על הדוכן ומכריז שהזוכה בפרס נובל לשלום לשנת 2009 הוא הנשיא ברק אובמה. מי שמקשיב היטב שומע את קולות התדהמה באולם.
בוושינגטון, השעה חמש בבוקר. איש לא מופתע שם, פשוט כי כולם ישנים. אפילו ערוצים שמשדרים 24 שעות ביממה (כמו פוקס) מעלים שידורים חוזרים על מכוניות. חוץ מאנשי הסי אן אן. הם תמיד עובדים, המסכנים. המגיש ג'ונתן מאן (האחראי על "תיק נובל" ברשת, והיחיד שמגיש משדרים ארוכים גם על המשעממים שבזוכים) טרוט-עיניים באולפן, פונה על קו הטלפון לכל הכתבים הבכירים שנמצאים בביתם, כנראה עוד בפיג'מה. הבית הלבן עד כדי כך מופתע שהתגובה לא יוצאת כמעט שעתיים. הם ידעו שאובמה מועמד, כמובן, (כמו מאות מועמדים אחרים), אבל אפילו שם לא האמינו שהוא יזכה השנה.
להכרזה של ועדת הפרס אפשר להגיב מיידית בשתי מילים: "על מה?" ברק אובמה קיבל פרס נובל לשלום לפני שהוא הביא שלום. "על מאמץ יוצא דופן בתחום הדיפלומטי", קבעה הועדה. פחות מתשעה חודשים הוא מחזיק בתואר נשיא. מתי הוא הספיק להתאמץ בתחום הדיפלומטי? ואם זוכים בנובל על מאמצים דיפלומטיים שלא מניבים תוצאות, מה עם קונדוליסה רייס, או אפילו דניס רוס? שבילו בישראל כל כך הרבה שעוד רגע היו הופכים לשופטים ב"כוכב נולד".
ועוד שאלה: איך ניתן לתת את הפרס היוקרתי ביותר בעולם על עשיית שלום, לאדם שמנהל שתי מלחמות במקביל - אמנם ירושה מבוש- אבל יתכן שאפילו אובמה עצמו, לו נשאל, היה מעדיף לזכות בפרס רק אחרי נסיגה מקבילה מעירק ומאפגניסטן?
כשכל העולם עוד מתבונן ושופט את אובמה, ועדת הפרס כבר חזרה עם פסק הדין - מגיע לו.
עד כאן הביקורת.
ועכשיו, ברשותכם, בואו נחזור אחורה אל הערב ההוא בנובמבר 2008. ברק אובמה עשה את הבלתי יאומן והיה לשחור הראשון שזכה בנשיאות ארצות הברית. בכך הוא תיקן עוול היסטורי נורא, נתן דחיפה אדירה לתנועה לזכויות אזרח, שינה את הדרך שבה עושים פוליטיקה, החזיר לאמריקה את מעמדה בעולם, וזכה לחיבוק מכל המדינות על פני הגלובוס.
נכון - מאז ההתרגשות הספיקה לדהות, אבל אם אחרי אותו ערב היו מודיעים שברק אובמה זכה בפרס נובל לשלום (אולי בדומה למרטין לות'ר קינג ב-1964), איש לא היה מתייחס בספקנות להכרזה. חשבו על זה כך: הפרס ניתן לברק אובמה הרוח, התקווה, השינוי. ולא לברק אובמה המדינאי דל ההישגים (בנתיים). באוסלו העדיפו (ולא בפעם הראשונה) להתמקד בהבטחה, ולא בכך שהיא עדיין לא מומשה.
ברק אובמה לא השיג שלום עולמי עדיין. רחוק מזה. אבל הוא כן שינה מדיניות. נשיא ארצות הברית החדש מכתיב קו של פיוס, של הקשבה, של ניסיון לשתף פעולה. יתכן שזו טעות. יתכן שעל "לעשות ההפך מג'ורג' בוש" לא צריך להעניק לאדם פרס נובל, אבל יש לקוות -בשבילנו ובשביל העולם כולו- שההחלטה שיצאה היום מאוסלו תהיה בראי הזמן הגיונית ומוצדקת ולא מופרכת והזויה.
סלחו לי אם אגלוש לרגע למחוזות הקיטש. אנצל לשם כך את סטיבן שפילברג ואת סרטו "להציל את טוראי ריאן". הסרן ג'ון מילר (טום הנקס) מפקד על יחידת לוחמים מובחרת שמנסה, באמצע DDAY לחלץ מנורמנדי את טוראי ג'יימס ריאן (מאט דיימון) אחרי שכל שלושת אחיו נהרגו במלחמה. בסיומו של הקרב האחרון בסרט, שבו הסרן מילר נפצע אנושות, הוא פונה אל טוראי ריאן, כמבקש לומר לו: "אני הקרבתי את חיי למענך. פיקדתי על מבצע הרואי להצילך וסיכנתי את עצמי ואחרים. בתמורה, התחייב בפני שחייך יהיו משמעותיים." מילר הגוסס לא אומר את כל זה, אלא רק שתי מילים, לפני שהוא מת: EARN IT. (תהיה ראוי לזה. בתרגום חופשי)
קיבלת את הפרס, מר אובמה. מוקדם מדי, אבל קיבלת. עכשיו, EARN IT.
ברק אובמה חתן פרס נובל לשלום - סיקור מיוחד
אובמה: מופתע מבחירתי לקבלת הפרס
פליטה מוקדמת: אודי סגל בטור מיוחד על בחירתו של אובמה לקבלת הפרס