כשמדברים על "האביב הערבי", כדאי לזכור שבמקומות כמו מצרים אין אביב. זו עונה של סופות חול שנוחתות על קהיר והראות מגיעה למטרים ספורים בלבד. בכל פעם שאתה מדבר עם אחד האנשים מהמדינות שחוו את "האביב הערבי", הוא מזכיר לך את העובדה הזאת. גם בתקופתו של הנביא מוחמד מזכירים לך כולם שהיו רק שתי עונות - מסעות הקיץ ומסעות הפשיטות בחורף. לא היו מסעות האביב או מסעות הסתיו.
על כן, הביטוי "האביב הערבי", השאול מאירופה הוא בלתי מוצלח, איננו מתאר את המתרחש או נותן לנו מפתח להבנת הצפוי בעתיד. נכון לומר שמתוך ענני האבק של מה שקרוי "האביב הערבי" עולה התעוררות אסלאמית, כשברוב המדינות אנחנו צופים לראות את הכוחות האסלאמיים כשחקן המרכזי בפוליטיקה המקומית - כך זה במרוקו, בתוניסיה, במצרים, כך יהיה בסוריה, וכך יהיה גם בירדן ובמדינות אחרות.
כוחות חדשים, תמורות ושאלות קיומיות
אך עלינו לזכור כי הכוחות האסלאמיים האלה, למיניהם (האחים המוסלמים, הסלפים ואחרים) - כולם נמצאים בעצמם בתוך תהליך של תמורות והשתנות. הם אינם רגילים אחרי עשרות שנים באופוזיציה ובמחתרת להיות בשלטון. הוויכוחים הפנימיים ביניהם נוגעים לשאלות העמוקות ביותר הקשורות לדוקטרינה שלהם: במקרה של חמאס, למשל, "כן או לא מאבק מזוין?"; במקרה של האחים המוסלמים במצרים "כן או לא לקיים את הסכם השלום עם ישראל?"; במקרה של האחים המוסלמים בסוריה השאלה תהיה אם יש ברית עם אירן או שצריך לוותר עליה משום שאין לעשות עסקים עם השיעים.
ומעבר לכך, בעולם הערבי יישארו שחקנים נוספים - ובראשם הצבאות. במצרים הוא שחקן מרכזי, וכך גם בסוריה. אנשי הצבא אינם מתכוונים לוותר על הזירה לטובת הכוחות האסלאמיים, וחשוב לא פחות הוא שהכוחות הליברליים, הצעירים של "גוגל" ו"טוויטר", גם כן לא נעלמים.
מה שקורה הוא שאנחנו עוברים לשיטת ממשל חדשה בעולם הערבי, שאני בוחר לכנות אותה כ"כיכרוקרטיה", בה שלטון הכיכר נמשך גם לאחר שיש בחירות ושמוקמת ממשלה כי ההמון למד שתמיד אפשר ללכת לרחוב, להצטבר בכיכר, לתבוע תביעות ורובן ייענו. כך, שגם משטרים אסלאמיים ייתקלו בשיטת הממשל הזאת. הכיכר עשויה לעמוד גם מולם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בשנה אחת: 4 מנהיגים אומרים שלום
שנה אחרי: התמונות ששינו את העולם
האביב שגרס את "ההבטחות הגדולות"
"כלב השמירה על המהפכה": התקשורת ב"אביב הערבי"
אירן מול טורקיה: "מלחמת הצללים" על עתיד האביב הערבי