ברחובות עוד מהדהדות הקיראות לשינוי, בכיכר "תחריר" עוד לא הספיקו להוריד את הכרזות נגד מובארק, ובטריפולי עדיין עולים לרגל לקצבייה בה הוצבה גופתו של מועמר קדאפי - אך במזרח התיכון של השנה החולפת אין זמן לעשות סיכומי ביניים. בצדה של הבמה המרכזית בה מככב "האביב הערבי", נכנס להילוך גבוה המירוץ על השליטה בטון ובקצב של המזרח התיכון. במירוץ הזה נפגשות שתי מדינות, טורקיה ואירן, בעברן אימפריות ששלטו באזורנו - אשר שואפות להשיב עטרה ליושנה.
מלחמת הצללים הזאת מפגישה שני עולמות שונים. מחד - טורקיה: סונית, דמוקרטית, שעוברת בשנים האחרונות "עדנה דתית", אך מתגאה בימים אלו ב"נוסחה מנצחת", כפי שראשיה מגדירים זאת, לניהול ענייני המדינה: ממשל דמוקרטי יציב, מעמד של קונצנזוס למוסד הצבאי ומקום של כבוד לדת האסלאם. נושא באמתחתו את ה"נוסחה", יצא ארדואן בחודש ספטמבר למסע דילוגים במדינות "האביב הערבי" - תוניסיה, לוב ומצרים. לא בכדי הוא שלח גם את שר החוץ שלו דאבוטולו להיות לדיפלומט הראשון המבקר בלוב הפוסט-מהפכנית, לאמור: נשמור על לוב שלא תיפול ל"זרועות התמנון של המהפכה האסלאמית של אירן".
מאידך - אירן השיעית, שמשקיעה בחודשים האחרונים מאמצים כבירים על מנת להפוך את "האביב הערבי" למהפכה אסלאמית ברוח מהפכת 1979. משטר האייתולות מעודד את המפגינים נגד שליטיהם (למעט במקרה הסורי), ומנסה ככל שניתן "לצבוע" את המחאה הזאת בצבעי הדת. הוא מכנה אותה "התעוררות אסלאמית" ומשקיע משאבים, חרף הסנקציות הכלכליות הרבות, בהדגשת הצביון הדתי-אסלאמי של המהפכות. היום מחכך חמנאי את ידיו בהנאה, כשהוא מתעדכן בתוצאות הבחירות במצרים, בתוניסיה ובמרוקו ורואה את השתלטות הגוש האסלאמיסטי על הקלפיות.
אין ספק שהעניין כולו מתקשר גם ל"שאיפותיו האימפריאליסטיות" של ארדואן, כפי שמכנים זאת גורמי מודיעין במערב. לא אחת הוא כונה בשנה החולפת כ"סולטאן העות'מאני בן זמננו", ואפילו הפרשנים בטורקיה כבר לא מתביישים לשוב ולהציף את ההשוואות המתבקשות לימי האימפריה העות'מאנית. אך גם כאן, צריך להיזכר, באויבת המרה של העות'מאנים מהגבול המזרחי, האימפריה הספווית השיעית, שהטילה אימה אפילו בחצרות הסולטאן עד אמצע המאה ה-18.
במבחן ההשוואה נציב כאן את רעיונות "ייצוא המהפכה" של משטר האייתולות, כחלק מעקרונות המהפכה האסלאמית. זו הייתה הגותו של חומייני עם עלייתו לשלטון (ולשם כך, בין השאר גם הקים את "משמרות המהפכה"), ובימים אלו ממשיכה אירן לשאוף במסגרת אותה הדוקטרינה לייצא את רעיונותיה ולהשתיתם על מה שיותר מדינות פוסט-מהפכניות מועדות לפורענות.
אתגרים וחששות
ואולם, בשנה החולפת, בצד מדיניות החוץ הפעילה, ניצבו שתי המדינות גם בפני אתגרים מבית שעלולים להשליך עליהן בטווח הארוך: ארדואן נאלץ להודות בטעויות בניהול משבר רעידת האדמה שהכתה באוקטובר במזרח המדינה, ואשר הציפה את בעיות המיעוט הכורדי מעל פני הקרקע. הוא הסכים לקבל רק סיוע סימבולי ממדינות העולם, וספג ביקורת על העדפתו "לשמור על הכבוד הלאומי" מאשר להצטייר כמנהיג הפושט את ידו בקריאה לעזרה.
באירן, המתיחות הגואה בין הממסד הדתי למוסד הנשיאות גרמה לשורה של היתקלויות בין האייתולה חמנאי לבין אחמדינג'אד. שיאה, על פי הדיווחים, בנתק מוחלט בין שתי הדמויות המנהיגות את אירן. גילוי נוסף שלה היה, בין השאר, פיטוריו - והחזרתו לתפקיד כעבור זמן קצר של שר המודיעין מוסלהי, ממנו חשש מאוד אחמדינג'אד. זאת ועוד, היו גורמים שהזהירו מפני ההשפעה העצומה שעלולה להיות למהפכות "האביב הערבי" על משטר האייתולות, בעצם חשיפתו של הציבור האירני למראות ההפיכות באזור.
נוסיף לכך את בידודה הגובר של אירן בזירה הבינלאומית, חשש הרחוב האירני מפני פעולה צבאית, וחיסולים לאור יום של מדעני גרעין בכירים - ונבין מדוע גם מוסלהי עצמו צוטט בחודש שעבר כמי שמביע חשש מפני "אביב ערבי" שיפרוץ באירן במהלך הבחירות למג'לס הצפויות בחודש מרס.
אך שאיפות אימפריאליסטיות לחוד, ומציאות בשטח לחוד. המוחים שיצאו להפגין ברחובות, איבדו את יקיריהם ונפצעו בשם סיסמאות המהפכה - אינם רוצים כעת פטרון חדש שיבוא למלא את מקומם של אלו שהודחו אחרי עשרות שנים של דיכוי. הם לא רוצים שיכתיבו להם אורח חיים, הם לא רוצים שגורמים זרים יחטפו להם את המהפכה. הם רוצים את הכוח להגדיר את עתידם. אך עד שתתייצב המפה הפוליטית במדינות המהפכה, וכנראה שגם לאחר מכן, הן תמשכנה להוות את מוקד מלחמת הצללים בין אירן לטורקיה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
שנה לאביב הערבי - סיקור מיוחד:
בשנה אחת: 4 מנהיגים אומרים שלום
שנה אחרי: התמונות ששינו את העולם
האביב שגרס את "ההבטחות הגדולות"