שוב אנו שומעים על הצורך בהנהגת "מס פחמן" בישראל. גורמים בישראל, באירופה ובארה"ב, העלו לסדר היום את החובה לכאורה של כל מדינה להטיל מיסוי כבד על פעילות אדם הגורמת לפליטת פחמן.
הרעיון של "מס פחמן" הוא פשוט – הדור הנוכחי הוא הנהנה מפירות פעילות שגורמת לפליטת גזי חממה, והדור הבא הוא שישלם את המחיר. מטרת מס הפחמן היא שמי שגורם לפליטת גזי חממה (נוסע ברכב, טס, צורך מוצר שייצורו כרוך בפליטות פחמן או משתמש בחשמל) – ישלם על הנזק שעשה. ובדרך , זו התקווה, יחפש דרכים פחות מזהמות, להשיג את מבוקשו. הטענה היא שאם נטיל מס פחמן, הכדאיות להשקיע בטכנולוגיות חדשות לצריכת אנרגיה ותחבורה תגדל.
נראה שגם ממשלת ישראל שוקלת צעדיה בכיוון. אפשר לנחש שהחשש בממשלה אינו דווקא התרומה של ישראל הקטנה למשבר האקלים. תרומה זו זניחה, בוודאי על רקע העובדה שהרגולציה הסביבתית בישראל החלה על מפעלי תעשיה היא החמורה ביותר הקיימת בעולם, והמספר האבסולוטי של כלי הרכב (למרות שזה לא נראה כך בשעות הבוקר בנתיבי איילון) הוא נמוך.
החשש בממשלה הוא מאיום הרבה יותר קרוב וקונקרטי מאשר משבר האקלים. ככלל, מדינות אינן ששות להטיל על המשק המקומי שלהן מס פחמן, ולחשוף אותו למוצרים ושירותים זולים יותר ממדינות שלא הטילו מס. לכן, האיחוד האירופאי, למשל, מאיים בהטלת "מכס פחמן" בגבולותיו, ובכך לאיין את היתרון של משקים זרים ללא מס. הטלת מכס אינה פשוטה וספק חוקית, אבל זה בהחלט איום שצריך לקחת בחשבון.
אלא שהשוואה בין מדינות העולם ביחס למס הפחמן האפקטיבי המוטל, מעלה שישראל ממוקמת גבוה ברשימת המדינות החברות ב- OECD. למעשה, לעניין מס פחמן המוטל על צריכת דלק לתחבורה (שהיא הגורם העיקרי לזיהום בכל מדינה מערבית, בוודאי בישראל) – ישראל מצויה במקום הראשון(!).
הטבלה היא משנת 2018 ומדגימה כיצד ישראל אינה מצהירה שהיא גובה מס פחמן אך בפועל ממסה פעילויות מזהמות בכבדות, שעה שמדינות אחרות מצהירות על הטלת מס פחמן אך בפועל מקשות פחות על אותה פעילות ממש.
כל נהג בישראל מכיר עובדה כואבת זו מקרוב. נטל המס על הדלק הנשאב בתחנת הדלק הוא מהגבוהים בעולם, וכולל בלו (מס) על הדלק (או לחילופין מכס, אם מדובר בדלק מיובא) ומע"מ. קל לטעון שהמס המוטל בארץ כבר יש בו כדי לכסות על העלויות הקשורות לפליטת גזי חממה כתוצאה משריפת דלק. די והותר.
הוצאות על התחבורה לא מסתיימות שם. אגרת רישוי? מהגבוהות בעולם, המיסים על חלפים, שמני מנוע וטיפולים לרכב? הוצאות חניה? גבוהים בהתאמה. את העלויות הללו סופגים כולם. המפעלים שמייצרים את המזון, המשאית שמשנעת את המשלוח, השליחים, קבלני הבניה, והרשויות המקומיות ולמעשה כל מי שמספק שירות או מוצר. הציבור כולו – לא רק הנהגים – נושא בנטל.
בכל תקופה, ובוודאי בזמן שבו תהיה תחרות בין משקי המדינות המפותחות בשאלה מי יצא ממשבר הקורונה מהר וחזק יותר, על ישראל להיזהר מהנטל הכבד שהיא מטילה על אזרחיה ועל יתרונותיה.
בהקשר של מיסוי הפחמן, אין מדינה בעולם שיכולה להטיף מוסר לישראל על כך שתושביה צורכים מוצרים ושירותים מבלי לשלם על העלות הסביבתית הכרוכה בהם. הם משלמים יותר מדי. לכן יש צורך לערוך רפורמה במסים המוטלים על אנרגיה בישראל.
ראשית יש להפסיק לקרוא לבלו על הדלק "בלו" ולהתחיל לקרוא לו מס פחמן.
שנית, יש ליצור מדרגי מיסוי על הדלק בהתאם להשפעה הסביבתית שלו. את כללי ההישבון על הבלו (כללים שקובעים מי יכול לקבל החזר על הבלו ובאיזה גובה) צריך לשנות כך שיתמרצו אנשים ותאגידים שפועלים לצמצום פליטת גזי החממה, מקימים מתקני טיפול בפליטות, ומשתמשים בתחבורה שיתופית או ציבורית.
וזהו רק היבט אחד של הסוגיה. בישראל, למשל, מונהגת רגולציה סביבתית מחמירה המטילה על מפעלים מקומיים נטל כלכלי גבוה בהרבה מאשר על מתחריהם באירופה או ארה"ב. ההפרש המחמיר הזה, בין פה לשם, הוא גם סוג (מכביד) של מס פחמן. וכל זאת עוד לפני שהזכרנו כי במדינות רבות שמוטל בהן, לכאורה, נטל כלכלי הקשור לפליטות גזי חממה יש במקביל מערך שלם של סובסידיות, מענקים, עידוד השקעות הון, הקלות מס ומכשירים רבים אחרים המאפשרים למדינות רבות להתהדר במיסוי פחמן – אך לא באמת להנהיג אותו. אסור לישראל ליפול למלכודת הזו.
*הכותב הוא עורך דין המתמחה בדיני רגולציה ואיכות הסביבה