אחת הסוגיות המורכבות עימן מתמודדים הקיבוצים בשנים האחרונות היא נושא שיוך הדירות לחברי הקיבוץ. הליך השיוך מעורר רגשות עזים ולעיתים תחושת אפליה של ממש, במיוחד בקרב חברי הקיבוץ הוותיקים. לאחרונה, דן בית המשפט המחוזי בשתי תביעות של חברות קיבוץ כנגד הקיבוץ בטענה לאפליה בשיוך הדירות שקיבלו. בית המשפט דחה את התביעות והדגיש, כי שיוך דירות במגרש משותף אינו מהווה הפליה.

סיפור המעשה

הקיבוץ הצטרף להסדר שיוך דירות לחבריו, במסגרתו העביר לכל בית אב זכאי, ללא כל תמורה, זכויות מסוימות בדירת מגורים. לטענת התובעות, כל אחת בעניינה, הקיבוץ שייך להן דירות באופן מקפח ומפלה ביחס לשאר חברי הקיבוץ ותוך פגיעה בעיקרון השוויון (למרבה הצער, שתי התובעות נפטרו במהלך המשפט ויורשיהן נכנסו בנעליהן).

התביעה הראשונה:

התובעת הראשונה, חברת הקיבוץ משנת 1982, התגוררה בדירה הממוקמת בקומת הקרקע של מבנה דו קומתי הבנוי על מגרש משותף. בדירה שבקומה העליונה התגורר בעלה לשעבר. הקיבוץ הכיר בשניים כשני בתי אב נפרדים ושייך לכל אחד מהם את הדירה בה התגורר. לטענת התובעת, קיפוחה בא לידי ביטוי בכך ששויך לה ולבעלה לשעבר מגרש משותף, בעוד שבכל יתר המבנים הדו קומתיים בקיבוץ, שייך הקיבוץ את המגרש עם המבנה שעליו, על שתי קומותיו, לחבר אחד ואילו לחבר האחר שויכו מגרש ודירה אחרים. 

התביעה השניה:

התובעת השניה היתה ילידת הקיבוץ וחברת הקיבוץ במשך עשרות שנים. היא התגוררה בחייה בדירה אשר שויכה לה על ידי הקיבוץ - דירה בבית מגורים משותף, טורי וחד קומתי, הכולל 4 דירות ומחולק לשני מגרשים שעל כל אחד מהם שתי דירות. התובעת טענה, כי קיפוחה בא לידי ביטוי בשני היבטים: ראשית, בכך שקיבלה דירה פנימית, הגובלת משני צדיה בדירות נוספות, ושנית, בכך שבעוד שמרבית חברי הקיבוץ זכו לשיוך מגרש בשטח של כ- 300 מ"ר עליו קיימת דירת מגורים אחת, המגרש המשויך לה משותף לה ולבית אב נוסף ושטחו הכולל הוא כ- 448 מ"ר (היינו, בפועל, שטח המגרש המיועד לה עומד על 224 מ"ר בלבד).

בית המשפט דחה את התביעות

כהנחת מוצא לדיון, עמד בית המשפט על מספר דגשים: ראשית, דירות המגורים שבקיבוץ אינן זהות וממילא לא ניתן היה לשייך בדיוק את אותו "דגם" דירה לכל חברי הקיבוץ. שנית, בהתחשב בייחודו של הרעיון הקיבוצי, התערבות בית המשפט בהליך השיוך תהא מטבעה מרוסנת ושמורה למקרים קיצוניים בלבד.

ביחס לטענה הבסיסית של התובעות, כי הדירה ששויכה להן הינה מפלה שכן היא מצויה במגרש משותף ולא במגרש נפרד, נקבע, כי שיוך דירה במגרש משותף אינו מפלה וזאת ממספר סיבות עיקריות: ראשית, החלטות מועצת רמ"י, החלות גם על המקרה הנדון, אינן שוללות את האפשרות שהקיבוץ ישייך שתי דירות על מגרש אחד משותף; שנית, מלבד התובעות, שויכו בקיבוץ 16 יחידות דיור נוספות על מגרש משותף; שלישית, לדברי הקיבוץ, הסיבה לשיוך מגרשים משותפים הנה הרצון להגדיל את מספר המגרשים למקסימום האפשרי, על מנת לאפשר קליטת משפחות חדשות. בית המשפט קבע, כי מדובר בשיקול ענייני ולגיטימי של הקיבוץ וכי אין לראות בו ככזה המפלה את ותיקי הקיבוץ שלא כדין.

בנוגע לתביעה הראשונה:

נקבע, כי המבנה הדו קומתי בו מצויות, זו מעל זו, דירותיהם של התובעת ושל בעלה לשעבר, הוא מבנה יוצא דופן לעומת מבנים דו קומתיים אחרים בקיבוץ. זאת, שכן במבנה הדו קומתי בו גרו התובעת ובעלה לשעבר ניתן לנצל את מלוא זכויות הבניה ביחס לכל אחת מן הדירות. לעומת זאת, ביתר המבנים הדו קומתיים בקיבוץ לא ניתן היה לנצל את מלוא זכויות הבנייה, אלא אם שויכו שתי הדירות לבית אב אחד. זאת ועוד, הקיבוץ הוכיח, כי בתי האב להם שויכו הדירות במבנים הדו קומתיים לא קיבלו יותר ממה שקיבלו התובעות ושאר חברי הקיבוץ, שכן הדירה שבקומה השנייה חושבה כהרחבה של הדירה שבקומה התחתונה, ולכן ירדה מאחוזי הבנייה המגיעים לכל בית אב בקיבוץ.

בית המשפט הוסיף, כי על אף שישנם חברי קיבוץ גרושים אשר קיבלו דירות במגרשים נפרדים, אין מדובר בהפליה במקרה הנדון. זאת, שכן עניינם של מי שקיבלו דירות במגרשים נפרדים שונה מאלה של התובעת ובעלה לשעבר. הוכח, כי הקיבוץ לא העביר לדירות המצויות אחת מעל לשנייה במגרש משותף זוגות גרושים שלא התגוררו שם קודם לכן, אלא פעל לפי הכלל המנחה לפיו חברי הקיבוץ קיבלו בהליך השיוך את הדירה בה התגוררו. לדברי בית המשפט, מדובר בכלל התורם ליצירת שוויון מהותי בין החברים.

בנוגע לתביעה השניה:

נקבע, כי יחידת הדיור של התובעת אכן "כלואה" בין יחידות דיור אחרות. עם זאת הוכח, כי יש לה יתרונות אחרים, ובהם הריחוק הרב מן הכביש והנוף הנשקף ממנה. יתרה מכך הוכח, כי שווי יחידת הדיור והמגרש של התובעת נמוך אך במעט ביחס לממוצע בקיבוץ. כמו כן ציין בית המשפט, כי בהתאם לחומר הראיות, בכל המגרשים בקיבוץ, לרבות אלה ששויכו לתובעות, ניתן לנצל את זכויות הבנייה בסך כולל של 235 מ"ר לכל יחידת דיור, ועל כן זכויות הבניה ששויכו לתובעת השניה (224 מ"ר) אינן קטנות במידה משמעותית. 

סיכומו של דבר:

בית המשפט קבע, כי התובעות לא הוכיחו טענתן כי הקיבוץ הפלה או קיפח אותן במסגרת הליך שיוך הדירות, ועל כן דחה את התביעות. כמו כן חייב את התובעות, בכל אחת מן התביעות, לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך של 15,000 שקלים.

ת"א (מחוזי נוף גליל) 46743-01-18.

 

- המידע המופיע במאמר הוא כללי בלבד. ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.

- הכותבת לא ייצגה מי מהצדדים להליך.

- "איילת רייך - משרד עורכי דין, נוטריון וגישור" מתמחה בקיבוצים, מושבים, תאגידים, בתחום המסחרי-חקלאי-מינהלי, ליטיגציה ודיני עבודה. עו"ד איילת רייך-מיכאלי משמשת כבוררת וכמגשרת במחלוקות.
אנו מזמינים אתכם לבקר באתר האינטרנט שלנו, ולעקוב אחרינו בפייסבוק: "איילת רייך – משרד עורכי דין נוטריון וגישור".

 

***
כתבה שיווקית בחסות "איילת רייך - משרד עורכי דין, נוטריון וגישור". הכתבה נערכה ע"י מערכת Duns 100.