לראשונה נדרש בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור (עמ"ש 48945-08-23) שהוגש על פסק דין של בית המשפט למשפחה להידרש לסוגיית כתובה מוגזמת מן העיזבון, בית המשפט המחוזי (בפסק דין מפורט של כב' השופט צבי ויצמן) קיבל את פסק הדין של בית המשפט למשפחה (כב' השופטת מירה רום פלאי) ודחה את הערעור בפסק דין ארוך ומנומק המקבל את טענות המשיבה שיוצגה על ידי עו"ד אווה שטיינמץ (קליין), עו"ד שירה רביד ועו"ד דרור דיין ממשרד אלטו קליין שטיינמץ תל אביב וקובע - כי כתובה בסך 1,800,000 (מיליון ושמונה מאות אלף) היא כתובה מוגזמת והאלמנה, שהיא בעצם גרושתו הלא פורמלית של המנוח, תקבל רק עשירית מסכום הכתובה כאשר אין הבדל בין כתובה מוגזמת בגירושין לכתובה מוגזמת מן העיזבון.

הצדדים בעניינו, המנוח וה"אלמנה" ניהלו הליכי גירושין ארוכים ומסובכים ואף הסכימו להתגרש ובית הדין הרבני נתן "פסק דין מוסכם לגירושין" ובמסגרת הליכי הגירושין אף חולק הרכוש שבין הצדדים. האישה לא הגישה תביעתה לכתובה בשום שלב, אלא רק כחודש לאחר שהמנוח נהרג בפתאומיות וצוואתו נחשפה, צוואה במסגרתה הוא מוריש את כל רכושו לאחותו.  במסגרת ההליכים אשר התקיימו הן בביהמ"ש לענייני משפחה והן בבית הדין הרבני נקבע כי הן במסגרת פסק הדין והן בהחלטות שונות כי האלמנה התנהלה בחוסר תום לב. אולם זה לא מנע ממנה להגיש תביעת כתובה מן העיזבון ואף לערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. מקרים קשים יוצרים תיקים קשים. והנה לפנינו התוצאה.  

עורכי הדין שירה רביד, אווה שטיינמץ ודרור דיין  (צילום: יח
מימין: עורכי הדין שירה רביד, אווה שטיינמץ ודרור דיין|צילום: יח"צ

בפסק דין מפורט המתפרס על 30 עמודים, מנתח כב' השופט ויצמן את סמכויות בית המשפט האזרחי בישראל לענייני משפחה, המחוייב על פי סעיף 11ג לחוק הירושה לדון בזכויות האלמנה לכתובתה מן העיזבון, על פי הדין העיברי והלכותיו, ולפסוק בהתאם לדין העיברי בדונו בעניין זה, שכן הכתובה מעיקרה, הינה דתית ומקורותיה כולם בהלכה היהודית, והוא מנתח את הלכות הדין העיברי באופן לעומקן. 

אולם קביעת השו' צבי ויצמן בהכרעת המחוזי מגלה את הנעלם בו טרם דנו : האם במקרה שכזה, כאשר הכתובה נתבעת מן העיזבון, היינו שהבעל הלך לעולמו ואינו יכול עוד להעיד ולנהל הליך אודות זכותה של האישה לדמי הכתובה ותוספת  הכתובה ממנו, הופכת בעצם לשטר חוב שיש לאוכפו יהא הסכום שבו באשר יהיה? אימרו מעתה: לא. לבית המשפט נתון שיקול הדעת לקבוע האם סכום הכתובה הנתבע מאת העיזבון מוגזם או לא. 

המערערת, ע"י עו"ד אורי צפת, טענה כי אין לבית המשפט האזרחי סמכות להתערב בסכום הכתובה אולם ביהמ"ש דחה טענה זו וקיבל את טענת המשיבה ע"י עו"ד אווה שטיינמץ ועו"ד שירה רביד כי הכתובה איננה כשטר חוב, שהרי אם כך היה הדבר היתה הכתובה מוגשת לביצוע בהוצאה לפועל, ומשעה שהפנה המחוקק את ביהמ"ש לדון על פי הדין העיברי, אזי על בית המשפט לשקול  את הלכות המשפט העיברי בדבר "כתובה מוגזמת" ולהפעיל שיקול דעת בבואו לפסוק את סכום הכתובה בהתאם להלכות הדין העברי ובקו אחד עם פסיקות בית הדין הרבני והסכומים אשר נקבעו שם  - ואת טענה זו קיבל המחוזי במלואה. החלטה זו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 104 (א) (3)(4) הקובעות "במידה וסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר". 


אמנם קיימות גישות קיצון, הגורסות, כי יש לחייב כתובה במלואה יהא סכומה באשר יהא, דבר ההופך את תכליתה של הכתובה לחוכא ואיטלולא, שכן האביון שהבטיח לאשתו מיליונים יודע כי לעולם לא יקיים התחייבותו זו..." ואף קיימות גישות המבטלות לחלוטין את תוספת הכתובה  בטענת היעדר גמירות דעת מצד הבעל בעת חתימת הכתובה, כל אלו לא אומצו על ידי בית המשפט, המורה בפסק דין זה "למתן את הכתובה המוגזמת ולקבוע סכום סביר תחת הסכום הנקוב בה" והכל לשם איזון האינטרסים של הבעל או יורשיו לבין האינטרס של האישה. גישה זו ראויה לדעת הרכב של שלושת השופטים במחוזי, הן משום כך שלסברתם היא הגישה המובילה כיום בפסיקת בתי הדין הרבניים, והן בהיותה גישה התואמת את ערכי המשפט הישראלים המבקשים לאחד בין הגישה "היהודית" לגישה ה"דמוקרטית", כאשר אישה מקבלת מחצית הרכוש ואינה "נזקקת" לכתובה כדי להתקיים ואף שווה לבעלה בזכויות הממוניות שביניהם. 

הש' ויצמן מביע דעתו לעניין חשיבות האחידות בפסיקות בין הערכאות השונות, ויש להניח שאמירה זו צפויה להשליך אף על עניין מירוץ הסמכויות שבין הערכאה הדתית לאזרחית, זאת כאשר נדחתה טענת המערערת (ע"י עו"ד אורי צפת) אודות חוסר הלגיטימיות של ביהמ"ש לקבוע סכום אחר לכתובה המוגזמת "על דרך האומדנא", וקובע השופט כך "באומדן זה הלך אחר הרוח המובילה והנוהגת בבית הדין הרבני וטוב עשה שנהג כך שכן טובתו של הציבור היא כי תהא אחידות דעים בין הערכאות ולא ירוץ אחד לבכר ערכאה אחת על חברתה. זאת ועוד, האומדן עצמו יש בו כדי לשרת תכליתה של כתובה המציאת מזור כלכלי לגרושה או אלמנה בשנה שלאחר סיום הנישואין..." ולפיכך דחה את טענת המערערת וקיבל את הכרעת השופטת מירה רום פלאי מבית המשפט לענייני משפחה אשר על פסק דינו הוגש הברע.

"זליגתו של הדין העיברי אל המשפט האזרחי, הוא תהליך שבמהותו מטריד רבים מאיתנו בתקופה הזו והוא צריך להשתנות דרמטית בחקיקה ראשית. אך בהינתן המצב לעת עתה עם חוסר הוודאות המשפטית והפערים הקיימים עדיין בין הכרעות של בתי הדין הרבניים בעניינים מקבילים לבתי המשפט האזרחיים לענייני משפחה, דווקא שיקול הדעת והשכל הישר והקריאה שבפסק דין מנחה זה לאחדות וודאות שיפוטית וצמצום הפערים יכולים אולי ייצר תהליך בריא שיביא לוודאות המשפטית הכל כך חשובה ודרושה בדיני המשפחה בישראל. לא יכולתי להעלות בדעתי בנסיבות התיק הזה תוצאה צודקת אחרת ושמחנו מאוד שהצדק יצא לאור" אומרת עו"ד אווה שטיינמץ לכתבנו.

השופטת ורדה פלאוט, סגנית הנשיאה ואב"ד, והשופטת גרדשטיין פפקין, הצטרפו לדעתו והשופטת פפקין חידדה כי קשה לדעתה הטענה כי ניתן לתבוע כתובה שמקור זכותה בדין העיברי אך לא מכלול השיקולים  וההלכות הקשורות בכתובה לרבות "כתובה מוגזמת" ואף מטעם זה נדחה הערעור.

מאת עו"ד אווה שטיינמץ, אלטו קליין שטיינמץ - עורכי דין   

***
כתבה שיווקית בחסות א. אלטו קליין שטיינמץ - עורכי דין. הכתבה נערכה ע"י מערכת Duns 100