לאחרונה פורסמה כתבה של אדריאן פילוט ("מי יפקח על מכירת המידע הרפואי של אזרחי ישראל?", כלכליסט, 21.7.2022), המעוררת את השאלה של העברת מידע רפואי לגורמי אקדמיה ולגורמים עסקיים, והסיכויים והסיכונים הנובעים מכך.
מן הראוי להפנות את הזרקור אל פן אחר של השימוש במידע רפואי, והוא בתיקי נזקי גוף, בכלל, ובתיקי רשלנות רפואית בפרט. לא מדובר בשימוש במידע הרפואי הספציפי הנוגע לניזוק: זה עומד בפני בית המשפט ובפני הצדדים. מדובר בשימוש במידע רפואי הנוגע למטופלים אחרים, ואשר יכול להיות רלבנטי לדיון. כיום, השימוש במידע של אחרים, הוא למעשה חד כיווני: לטובת המוסדות הרפואיים בלבד, ברצותם מגלים וברצותם מסתירים.
במקרה שהגיע לדיון בבית המשפט העליון, ביקש נתבע להגיש בדיקות שנערכו על ידי המומחית מטעם הניזוקים, ביחס למטופל אחר, ללא הסכמתו. בכך, ביקש להראות שהמומחית נאה דורשת אך לא נאה מקיימת, והיא עצמה לא עורכת את הבדיקות עליהם היא ממליצה. בית המשפט העליון אישר את השימוש במסמכים תוך שהוא מציין שאם שם המטופל האחר יושחר, אזי אין בכך משום פגיעה בפרטיות. כמובן, שעניין זה הוא חד כיווני: המוסדות הנתבעים נחשפים למסמכים, מכוח פעילותם השוטפת, וברצותם משחירים ומגלים וברצותם מסתירים תוך הבנה שידע הוא כוח. דומה שהשוויון והאיזון, מחייב שאם ניתן להשחיר שמות, אז חובת הנתבע לגלות את כל המסמכים, עם השחרה מתאימה.
מידע ביחס למטופלים אחרים, יכול להיות בעל משמעות רבה לניזוק, ובמקרים רבים הוא מוחזק על ידי המוסד הרפואי. נניח שהתקן כלשהו כשל. כך היה במקרים של שתלי סיליקון שנמצאו דולפים, וכך היה במקרה של פרק ירך שהפריש מתכות לגוף המטופל. הנפגעים יודעים, כמובן, את שאירע להם. הם אינם יודעים את שאירע לאחרים. כמובן, שאם היו יודעים שכשלים דומים, אצל מטופלים אחרים, היו ידועים לבית החולים קודם לכן, היו זוכים, בנקל, בהליך. אך מידע זה נחבא בשרתי המזיק.
המידע ביחס למטופלים אחרים, יכול להטות את הכף לחיוב ניזוק גם בהקשר אחר: בתיק שנדון לפני שנים, עלתה השאלה האם צריך היה להפנות אישה הרה הנזקקת לביצוע אקו לב עובר, לגניקולוג או לקרדיולוג ילדים. הגניקולוג מכוח ההיריון, ואילו הקרדיולוג מאחר ומדובר בבדיקה לבבית. לבד מזהותו הספציפית של הבודק, עלתה השאלה באיזה מקצוע מאבחנים בצורה טובה יותר את המומים הלבביים בזמן ההיריון. היום דומה שבדיקה זו יכולה להיעשות על ידי מקלדת. כמובן שהתוצאה עשויה להשפיע לא רק על הליך כזה או אחר, אלא גם על חובת המוסד הרפואי: אם אכן בדיקה על ידי בעלי מקצוע מתחום מסוים, עדיפה בצורה מובהקת על אלה מתחום אחר, ייתכן והמוסד הרפואי צריך להגביל את הבדיקות לגורמים מסוימים.
המידע המלא, וביחס למטופלים אחרים, משפיע ישירות על האחריות הרפואית. חוק זכויות החולה מחייב את הרופא לתת למטופל מידע ביחס לסיכויים וסיכונים של טיפול מוצע וכן של טיפולים רפואיים חלופיים כמו גם היעדר טיפול. המידע, נמצא במקרים רבים במידע הדיגיטלי של המוסד הרפואי. בהיעדר נגישות למידע, כל הסבר יהא בעייתי, ויותר מכל ישקף את האמונות של המטפל ולא את המידע האמיתי. מידע זה יהא בעל חשיבות מרובה בתיק רשלנות רפואית. אם הנפגע יוכל להראות שהסיכונים והסיכויים שהועמדו בפניו, לא שיקפו את הסיכונים האמיתיים, יוכל הוא לבסס עילת תביעה מוצקה.
הסוגייה הנזכרת, לבד מהשאלה של השימוש בחומרים של מטופלים אחרים (תוך הסתרת שמותיהם), מעלה גם את הסוגייה של גילוי ועיון במידע דיגיטלי (e-discovery). לא ניתן לצפות, גם כאשר המידע רלבנטי, שהמזיק יעבור על מאות ואלפי תיקים רפואיים ויוציא מהם את המידע באופן פרטני. אלא, שכיום ניתן לעשות את הבחינה על ידי "מילות קוד" וחיפוש על ידי בעלי מקצוע בתחום המידע, תוך שהצדדים לדיון, יציעו לבית המשפט מילות קוד לצורך חיפוש במאגרי הנתבע, ובית המשפט יפסוק בעניין. הליכים מעין אלה כבר קיים מעבר לים, ומדי מספר שנים מתכנסת בקנדה ועדה בנושאים אלה (Sedona Conference), המעדכנת את הדין ודרכי הגילוי במשפט בהתחשב בחידושים הטכנולוגיים. גם כאן, יש צורך בשינוי מערכתי תוך הבנה שאין להסתיר עוד את המידע הרלבנטי. אין להסכים למצב בו המידע שייך למוסדות הרפואיים, למען המוסדות הרפואיים, ותוך שהם ימכרו אותו לאחרים אך יסתירו אותו כאשר הם עצמם נתבעים.
ד"ר אסף פוזנר, עו"ד, מייסד ובעלים של ד"ר אסף פוזנר, משרד עורכי דין, ומרצה באוניברסיטה העברית לרשלנות רפואית ולדיני פיצויים בגין נזק גוף