עולם דיני העבודה עבר בשנים האחרונות תמורות ושינויים, חלקם מבורכים ואולם חלקם מעוררים דאגה. לצערי, האקטיביזם השיפוטי אשר פעמים רבות מוביל למצב של משפטיזציית יתר וחוסר וודאות, לא פסח על עולם העבודה.

כחלק ממהפיכת MeToo והמודעות החברתית הגוברת לנושא ההטרדות המיניות בכלל ובעבודה, חלה התפתחות עניפה בפסיקת בתי הדין לעבודה בתחום ההטרדות המיניות. ואולם לצד ההתפתחות המבורכת, אני חוששת כי הגענו לנקודת קיצון אשר השלכותיה אינן חיוביות על עולם העבודה ואף ניכרת השפעת הפרוגרס וה–woke ביישום החוק למניעת הטרדה מינית.

כיום, על פי החוק למניעת הטרדה מינית, גם התייחסות שאינה הצעה, כמו אמירות או התבדחויות יכולות להיחשב כהטרדה מינית. אני אישית סבורה כי התייחסויות רבות (שאינן "מעשים") אשר זוכות למעמד של "הטרדה מינית" יכולות להיפתר בדרך של חינוך והדרכה במקומות עבודה, חידוד הכללים באשר ל"מותר והאסור". ואולם, החשש של מעסיקים כי התביעה בסופו של דבר תתגלגל לפיתחם, גורמת להתגוננות יתר ובדרך זו – מקרים רבים שלא עולים כדי הטרדה מינית או נמצאים ברף הנמוך ביותר (ולעיתים נתון לפרשנות) הופכים לכאלה, ומובילים לסנקציות ופיטורי עובדים על רקע זה.

כך למשל, באחד ממקרים שטיפלתי בו, נקבע במקום עבודה כי מנהל שלא מנע שיח מתבדח על אדם שהשתייך לקהילת הלהט"ב נחשב כמי שביצע הטרדה מינית. באותו מקרה, דובר בקביעה פסולה אשר גרמה לעוול לאותו העובד, וכבר אז התחושה הייתה שמדובר בפרוגרסיביות שמובילה למסקנה מוטעית. במקרה אחר, פנתה אלי עובדת שטענה כי עובד ששאל אותה אם אפשר להריח את הבושם שלה הטריד אותה מינית, למרות שבאותו הקשר ששוחחו מספר עובדים על בושם וריחות – לא היה בה כדי להוות הטרדה מינית. במקרה שלישי, עובדת טענה כי הממונה עליה אמר לה שהיא אישה מאד מושכת, ונקבע כי מדובר באמירה שאינה הולמת אך אינה הטרדה מינית. ואכן ,הסברתי לה כי אמירה זו אינה עולה כדי הטרדה מינית ויכולה להיחשב כמחמאה לגיטימית, מה גם מדובר בהתייחסות בודדת שלא חזרה על עצמה.

פעמים רבות, גם האחראיות במקומות עבודה אשר לרוב אינן משפטניות, ידן קלה על ההדק, והן טועות בהחלטותיהן אם מקרה מסוים מהווה הטרדה מינית או לא, כאשר מקום העבודה לרוב מאמץ את מסקנותיהן באופן מלא כנגד הנילון ("העובד המטריד") . נוצר מצב שהיד קלה מדי על ההדק. הדברים חמורים ביתר שאת כאשר לעיתים המניע להגשת התלונות הינו נקמה באדם כזה או אחר או כחלק מטקטיקה כנגד פיטורים. יש מקרים שהתלונות והתביעות בעקבותיהן, נועדו לצורך בצע כסף. לנילון עצמו, כמעט ואין זכויות להתגונן מפני תלונה על הטרדה מינית ופעמים רבות הוא משמש כשק חבטות חסר זכויות.

התלונות על הטרדות מיניות נערמות על שולחן האחראיות על ההטרדות המיניות במקומות העבודה, וחדשות לבקרים מוגשות תביעות לפיצוי של מאות אלפי ומליוני שקלים על נזקים ממוניים ולא ממוניים, כאשר להרבה שחקנים במשחק (פרט למתלוננת) אינטרס לרווח כלכלי, כולל לעורכי הדין, לממונות החיצוניות על ההטרדה המינית, למגשרים ועוד.

לא פעם, אנו מוצאים שהתלונות על הטרדות מילוליות ברף הנמוך או ספק הטרדות, זוכות לגינוי של המערכת וסנקציות כנגד העובד עד כדי פיטורים ופסיקת פיצויים גבוהים בבתי המשפט, בעוד המקרים החמורים, שנעשים בחדרי חדרים ומושתקים – פעמים רבות מטוייחים וכלל לא מגיעים לבירור. בכך החוק מחטיא את מטרתו.

לדעתי האישית, הדרך להילחם בתופעת ההטרדות המיניות היא דרך של הדרכה וחינוך- ולא בהכרח דרך של סנקציות, במיוחד כאשר מדובר במקרים שעולים כדי הרף הנמוך של הטרדה מינית.

הפתרון - חינוך במקום ענישה

לפי פסיקת בית הדין לעבודה, הומור אינו מהווה הגנה מפני תלונה על הטרדה מינית. כמו כן, על פי הפסיקה, המבחן להטרדה מינית הינו אובייקטיבי ולא הכוונה היא זו שקובעת. יחד עם זאת, חשוב להבין כי עולם העבודה לא מתנהל בתנאי מעבדה, זה עולם שנשים וגברים עובדים יחד, לא בהפרדה ואסור שגברים יחששו לעבוד לצד נשים, מה שעלול בסופו של דבר לפגוע בנשים עצמן.

אני סבורה כי האקטיביזם השיפוטי אשר יצר דוקטרינות חדשות שלא קיימות כלל בחוק למניעת הטרדה מינית (כמו "הטרדה מינית סביבתית") או יחסי השפעה (שזו הרחבה של המושג "יחסי מרות"), הזיקו בסופו של דבר לעולם העבודה, ופגעו בחופש הביטוי במקומות העבודה ובחיזור הלגיטימי בין גברים לנשים, כאשר מקום העבודה הינו מקום לגיטימי להיכרויות שמובילות להקמת תא משפחתי. אין בכך כדי לתת חלילה לגיטימציה לבדיחות מיניות בין עובדים או מנהלים, אלא להימנע ממשפטיזציית יתר של מקומות העבודה שבסופו של דבר יש בה כדי לגרום נזק לנשים. כך למשל באחד מפסקי הדין, נקבע כי האמירה לעובדת כי היא דומה לקוף מעמדה כהטרדה מינית. כמובן שמדובר בקביעה מוטעית שמצביעה על הפרוגרסיביות האיומה שחילחלה לעולם משפט העבודה.

במקום להפוך את מהפכת MeToo להשפעה חינוכית על המותר והאסור בתחום ההטרדות המיניות בעולם העבודה, MeToo הפכה להיות תנועה פמיניסטית אשר במסגרת קידום השוויון בין המינים, החליטה לנקוט סנקציות מחמירות יתר על המידה כנגד גברים עד כדי הפיכתם למושא לשינאה. הדבר פגע בחיזור הלגיטימי בין נשים לגברים במקומות עבודה ובכלל, עד כי חופש הביטוי והשיח החופשי במקומות העבודה נפגע. בעוד אמירות מסוימות במקום עבודה לא עולות כלל כדי הטרדה מינית או נמצאות ברף הנמוך, הן מביאות בסופו של דבר לסנקציות חמורות כנגד עובדים, פיטורים ופעמים רבות תלונות במשטרה והגשת תביעות אזרחיות לפיצוי.

אני סבורה שהחוק למניעת הטרדה מינית חייב לעבור תיקון שכן מטרתו לא הייתה לצאת בציד מכשפות כנגד גברים על זוטי דברים. כמו כן, אסור שהחוק ישמש כקרדום לחפור בו למטרת בצע כסף או למען הגנה כנגד פיטורים.לא מן הנמנע שיוקם גוף חיצוני שידון בנושא הטרדות מיניות במקומות עבודה, ולא אחראיות על הטרדה מינית במקום העבודה שפעמים רבות אינן בעלות ההכשרה המשפטית הנדרשת ונמצאות גם בניגוד עניינים בתוך מקום העבודה ומעמדן אינו "בלתי תלוי".

לצד החשיבות של מניעת סביבה פוגענית במקום עבודה, עלינו לדאוג כי הגברים לא יהפכו להיות קורבן של שימוש לרעה בחוק למניעת הטרדה מינית, בעידן כה פרוגרסיבי ומסוכן. זה אינטרס של כולנו למען ילדינו, כי בסופו של דבר, גם בחורים צעירים בתחילת דרכם עלולים להיקלע לסיטואציה שבגלל אמירה מסוימת שלא התפרשה נכון או שנעשתה על דרך "בדיחות הדעת" הם יתויגו כ"עברייני מין".

כמובן שאין באמור לעיל כדי לערער על החובה לנהל מלחמה עיקשת כנגד סביבה פוגענית מינית של ממש, אם בהצעות ואם במעשים מגונים, ואולם קיים גבול דק שעלינו להיזהר שלא לחצות אותו, ולא לראות צל הרים כהרים, שמא ההבדל בין המותר והאסור ייטשטש ויצור חוסר וודאות ובלבול שעלול לגרום לנזק.

אני מקווה כי החוק למניעת הטרדה מינית יתוקן באופן כזה שיהפוך אותו מחוק מעניש לחוק מחנך, ולהטיל חובה לקיים הדרכות באופן תדיר יותר במקום העבודה. בדרך של חינוך והדרכה, נקיים את מטרת החוק שהינה לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים.

***

כתבה שיווקית בחסות איריס אלמוג משרדי עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.