האם פנייה לבית המשפט בנוגע לתחקירים עיתונאיים מועילה או עשויה דווקא להזיק? השאלה הזו, שהופכת מיום ליום לקריטית עוד יותר מול ריבוי כלי התקשורת בעידן הדיגיטלי, נדונה יחד עם רבות נוספות בפורום DUNS 100 של דן אנד ברדסטריט לבכירי ענף המשפט בתחום לשון הרע, בהשתתפות ראשי הפירמות המובילות בתחום.
בפורום עסקו באחריותן של התקשורת, הפלטפורמות והרשתות החברתיות ללשון הרע של משתמשים, מגמות פסיקות הפיצויים בסדר של לשון הרע ושיעור ההוצאות והפיצויים שנפסקים, הגנת העיתונות האחראית, זכותו של ידוען לשם טוב ועוד. עו"ד שילה זברו וייס, מנהלת מחלקת DUNS 100 בדן אנד ברדסטריט ערכה סקירה בנושא, במסגרתה הסבירה את מצב החקיקה. ״חוק איסור לשון הרע בישראל נחקק בשנת 1965, בתקופה שבה טכנולוגיה דיגיטלית, רשתות חברתיות ואינטרנט כלל לא היו קיימים", אמרה. "כיום, ברור שיש פער משמעותי בין החוק המקורי לבין האתגרים שהמרחב הדיגיטלי מציב בפנינו. המערכת המשפטית מתקשה להדביק את קצב השינויים הטכנולוגיים, במיוחד במקרים של פרסומים דיגיטליים. יחד עם זאת, יש לזכור כי תקשורת חופשית היא אבן יסוד בשמירה על המשטר הדמוקרטי - נקודה שהיא קריטית מתמיד בימים אלה, כאשר מתקיים דיון נוקב על עתיד הדמוקרטיה״.
עו״ד אילן בומבך, שותף מייסד אילן בומבך ושות׳ משרד עו״ד התייחס ליעילות הפנייה לערכאות משפטיות בסיטואציות שונות. ״נושא לשון הרע הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר, משום שהוא מגלם את האיזון העדין בין חופש הביטוי לזכותו של אדם לשם טוב", אמר. "זהו מתח לא פשוט, וההתמודדות המשפטית איתו מורכבת מאוד. ברוב המקרים, אי אפשר להוציא צו מניעה נגד פרסום תחקיר, וזה כמעט תמיד לא מצליח. אני לא מבין אנשים כמו בן גביר שיצא נגד התחקיר של העיתונאי דרוקר והלך לבית המשפט – זה רק מהדהד את התחקיר ומעצים את החשיפה שלו. כשבית המשפט דוחה בקשה לצו מניעה ומאשר את הפרסום, הצופה הסביר מפרש זאת כחותמת כשרות, גם אם אין בכך אמת מוחלטת".
בהמשך הוא הפציר לנקוט משנה זהירות בסוגיית תביעת הדיבה. "תביעה כזו עלולה לפגוע בתובע עצמו, ולעיתים עדיף להימנע ממנה", הדגיש. "כפי שאמר פעם זאב סגל המנוח: 'תזכיר לי, אני קראתי עליך בעיתון, אבל מה זה היה? אתה גנבת או שגנבו ממך?' יש מצבים שבהם כדאי לשקול פעולה משפטית – כמו במקרה של פרסום שקרי לחלוטין, שמופץ באופן נרחב וללא חשש נוסף להדהוד. במצבים כאלה, תביעת פיצויים עשויה להיות רלוונטית, אבל כאן טמונה הבעיה - בארץ, הפיצויים שפוסקים אינם ריאליים ולא מכסים את הנזק שנגרם. גם ההוצאות המשפטיות גבוהות מאוד, כך שבסופו של דבר, זהו כלי שדורש זהירות רבה מאוד״.
"נמצאים בעידן של מכונת רעל"
עו״ד יוסי עבאדי, שותף מיתר עו״ד, קרא לעדכן את החוק במציאות הנוכחית. "אנחנו לא נמצאים רק בעידן של רשתות, אלא בעידן של מכונת רעל פוליטית מתוזמרת ומשומנת, שבוחרת יעדים ומתנפלת עליהם עם שקרים קיצוניים ומגמתיים", טען. "החוק חייב להתאים את עצמו למציאות הזו. אי אפשר להתמודד עם תעמולה פוליטית כל כך דרמטית כאשר אין מנגנונים משפטיים מתאימים. לקבל סעד של עשרות אלפי שקלים בלבד, אחרי דיונים שנמשכים שלוש שנים, זה הופך את הפיצוי ללא אפקטיבי לחלוטין. החוק צריך לכלול סדר דין מהיר, פיצויים משמעותיים בהרבה, ולהנמיך את הרף הנדרש להוכחת כוונה לפגוע. כיום, להוכיח כוונה לפגוע זה כמעט ברמה של כוונה פלילית, וזה פשוט בלתי אפשרי. חשוב לקבוע מנגנונים ברורים ומפורטים יותר. איפה שיש שקרים – זה צריך להעיד על כוונה. כאשר מדובר בשקרים מכוונים ופוליטיים שנעשים במטרה לפגוע, הכוונה הזו חייבת להיות מוכרת וברורה בחוק. החקיקה הקיימת, שנחקקה ב-1965, היא מיושנת ולא מתאימה לעידן של מכונות רעל פוליטיות שמאיימות לקרוע את החברה הישראלית מבפנים. חייבים לעדכן את החוק מהיסוד כדי להתמודד עם התופעה הזו״.
עו״ד גיא אופיר, בעלים גיא אופיר משרד עו״ד: ״צווי מניעה הם לא כלי פרקטי, ואני חושב שיש צורך בסטנדרטיזציה של מה התקשורת נדרשת להציג במסגרת תחקיר. התגובות שאנחנו מוסרים כמעט תמיד נחתכות ומצומצמות, ואף פעם לא מוצגות במלואן. אם תחקיר על אדם נמשך 18 דקות, זה רק הוגן להקדיש לפחות 3 דקות לתגובה מלאה ומכבדת מצידו. עם זאת, אני כן רואה שתחקירים עוברים עידון מסוים כאשר פונים אל גופי התקשורת בצורה נכונה וללא איום בצווי מניעה. במקום זאת, כאשר יש פגיעה בפרטיות, ניתן לבסס את המקרה ולהגיש בקשה לצו מניעה זמני – מה שעשוי להצליח במקרים מסוימים״.
עו״ד בן קרפל, מייסד, בעלים ומנהל בן קרפל ושות׳ משרד עו״ד: ״אחד הנושאים הקריטיים שדורשים תיקון בחוק הוא החשיפה של גולשים אנונימיים. כיום, אין שום דרך חוקית לחשוף מי עומד מאחורי פרסומים אנונימיים, וזה מצב שחייב להשתנות. אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל – אפשר פשוט לקחת דוגמה מחוק זכויות יוצרים, שבו לפני כמה שנים הוכנס תיקון שמאפשר לחשוף מפרים אנונימיים. זה מנגנון שצריך לאמץ גם בחוק איסור לשון הרע. למרות מאמצים של משפטנים, שבונים קונסטרוקציה משפטית מעניינת לחשיפת מפרסמים אנונימיים, זה עדיין לא נותן פתרון אמיתי. לכן, יש צורך דחוף להכניס מנגנון ברור בחוק. בנוסף, אני מסכים שצריך להגביר את הפיצויים הסטטוטוריים באופן משמעותי, ואף לקבוע פיצוי מינימום במקרים שבהם מוכחת כוונה לפגוע. המציאות המשפטית כיום בעייתית – אנחנו רואים פסקי דין שבהם שופטים קובעים כוונה לפגוע, אבל הפיצוי שניתן רחוק מאוד מהמקסימום הסטטוטורי. אדם מנהל הליך משפטי במשך שלוש או ארבע שנים, משקיע עשרות אלפי שקלים על ייצוג משפטי, ובסוף קורא את פסק הדין ומקבל פיצוי לא אפקטיבי. זה מצב שחייב להשתנות״.
עו"ד דורון קול, שותף במחלקת ליטיגציה, תקשורת ולשון הרע, פישר (FBC): "נדרש דיון חקיקתי מעמיק שיתמודד עם המורכבויות שנוצרו במציאות התקשורתית העכשווית. החוק נכתב לפני 60 שנה. מאז עולם התקשורת השתנה באופן דרמטי, וחלק גדול מההסדרים שנקבעו בחוק כבר מיושנים ולא רלוונטיים. למשל, לא יכול להיות שהחוק קובע הסדרים בנוגע לאחריות של בית דפוס, אבל מתעלם לחלוטין מעולם הרשתות והפלטפורמות האינטרנטיות. דוגמה לכך נוגעת לביטויים אנונימיים ברשת – וליכולת לחשוף את זהותו של הגולש האנונימי. בפסק דין רמי מור משנת 2010 בית המשפט העליון קרא למחוקק להסדיר את הנושא, אך עד היום זה לא קרה. עידן התקשורת האינטרנטית מעורר סוגיות משפטיות וחברתיות מורכבות שדורשות הסדרה בחקיקה מתאימה, שתתאים את חוק איסור לשון הרע לעולם התקשורת החדש".
עו"ד מוטי ארד, שותף, מחלקת תעשייה ורגולציה גולדפרב גרוס זליגמן: ״חוק לשון הרע הקיים משנת 1965, הוא כלי עוצמתי מידי במקרים רבים, כאשר הרף שמעביר את נטל ההוכחה לנתבע נמוך מידי ולכן החוק הפך לכלי משחק בנושאים אזוטריים על כל התבטאות בוועד הבית או בכל פוסט חסר משמעות ברשת. מצד שני, במקרים רציניים עם אמירות הרסניות ופגיעה קשה במוניטין, תביעות מתנהלות במשך שנים ובסופן הפיצוי נמוך. בעניין צווי מניעה בתקשורת, לדעתי אין להם מקום גם כיום מאחר שניתן להדהד כל דבר ועניין ברשתות החברתיות ללא כל מגבלה״.
עו"ד עמית מור, שותף במחלקת ליטיגציה וראש תחום לשון הרע במשרד נשיץ ברנדס אמיר: ״חסינות של חבר כנסת בתחום לשון הרע נועדה במקור להגן על התבטאות ספונטנית, כזו שנעשתה באקראי, בלהט הדיון או באופן חד פעמי. כשההתבטאות אינה אקראית, כשהיא מתוכננת ומכוונת, חוזרת ונשנית – תכלית החסינות אינה מתקיימת ולדעתי אינה יכולה להוות הגנה. אחת השאלות שעולות היא האם בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות ציוץ בטוויטר או פרסום בפייסבוק עומדים בהגדרה של "התבטאות ספונטנית". מאחר שהמחוקק ככל הנראה לא יבצע שינוי בחקיקה שאינו חיזוק החסינות, מצופה מבתי המשפט לפרש באופן מותאם יותר למתרחש ברשתות החברתיות, לשיח הדורסני והקיצוני, לפילוג, לשקרים ולשפה הגסה והפוגענית, ולהסדיר את העניין. כאשר ברור שמדובר בפרסום שהיה לחבר הכנסת זמן להכינו, לנסחו ולברר לגבי אמיתות תוכנו, וכאשר ברור כי תכליתו היא לפגוע – בעוד חבר כנסת אמור להוות דוגמה לציבור - יש לאפשר ביתר קלות לנהל תביעות נגד חברי כנסת על פרסומים כאלה״.
עו"ד אלמוג גיל אור, שותפה, מחלקת הליטיגציה ארדינסט, בן נתן, טולידאנו: ״בישראל של היום קיימת חשיבות עליונה לביקורת על פעילותם, התנהלותם ותפקודם של אנשי ציבור. במשטר דמוקרטי נבחרי ציבור ונושאי משרות שלטוניות חייבים דין וחשבון לציבור ועליהם להיות כפופים לביקורת ציבורית. בהתאם, פרסומים על אישי ציבור הם בעלי חשיבות עליונה ויש לעודדם בין היתר על ידי הרחבת ההגנות הרלוונטיות מפני לשון הרע ועמידה על יישומן המלא על ידי בתי המשפט – כמו הגנת הבעת דעה על אישי ציבור בתפקיד ציבורי וכן הגנת העיתונאות האחראית. במקביל, בתי המשפט צריכים להתייחס באופן ביקורתי מאוד לתביעות השתקה המגישים אישי ציבור״.
עו"ד אורי שנהר, שותף חדד רוט שנהר ושות', משרד עורכי דין: ״גם אם יש עליה בשנים האחרונות, הסכומים שפוסקים בתי המשפט בתביעות לשון הרע, לא תואמים את הנזק מפרסומים כאלו. לכן נפגעים צריכים לעשות כל מאמץ – באמצעות אנשי מקצוע המתמחים בעבודה מול אמצעי התקשורת ועורכי הדין שלהם – כדי לצמצם ולפעמים גם למנוע עוד לפני השידור את הפרסומים הפוגעים. בשנים האחרונות יש הידרדרות חמורה ברמה המקצועית של תוכניות התחקיר באמצעי התקשורת. זה לא באשמתם. המשאבים לכל תוכנית צומצמו והם נאלצים להעסיק תחקירנים זולים ולא מנוסים. הם בונים על כך שהנפגעים לא יתבעו אותם וכך לא תיחשף הרשלנות שלהם בהכנת הכתבות״.
עו"ד זאב ליאונד, מייסד וראש המשרד זאב ליאונד ושות', עורכי דין: "עיתונאים בימינו נדרשים מטבע תפקידם להגיב למתרחש גם ברשתות החברתיות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזירה התקשורתית. כשהם נתבעים בלשון הרע על פרסומים עצמאיים בפלטפורמה הזו, הם חסרים פעמים רבות את המימון מאת המו"ל. כך נוצר לרוב מצב בעייתי, שבו אפילו אם העיתונאי שנתבע מצליח לזכות בכל התביעות שהוגשו נגדו, הוא עדיין יצא בחסרון כיס, כי ההוצאות שנפסקות לטובת הנתבע אינן מכסות ולו מחצית מההוצאות ושכר הטרחה שנדרש לשלם כדי לנהל את התיק בהצלחה ולהדוף את התביעה. זה לא הגיוני ולא נכון, ומייצר תמריצים להגשת תביעות סרק. חייב להיות שינוי בגובה ההוצאות שנפסקות לנתבעים שמצליחים להדוף תביעות״.
עו"ד יורם מושקט, מייסד ושותף בכיר י. מושקט, משרד עורכי דין: "איני סבור שתיקון החוק יפתור בעיות שקיימות בו היום. התיקון שנעשה באמצעות הוספת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, של פיצוי ללא הוכחת נזק, יצר אי בהירות ולא הועיל. במקום זאת, יש להקדיש את המשאבים לבחירה של השופטים והעשרתם בתחום המסוים של לשון הרע".