פרשת מאמן הכושר מיבנה הכתה גלים: סרטונים אינטימיים שדלפו ממצלמות האבטחה במכון הכושר חשפו רגעים פרטיים של מתאמנות – חלקן נשואות – והתפשטו ברשתות החברתיות בקצב מסחרר. מעבר לסערה הציבורית, יש כאן סוגיה משפטית עקרונית: עד כמה ראיות שהושגו ממצלמות אבטחה הן לגיטימיות? מי נושא באחריות – המצולמים, מכון הכושר, או מי שהפיץ? והאם מה שקרה כאן יכול לקרות גם בתיקי גירושים?
כי בואו נודה בזה – מקרים כאלה לא קורים רק במכוני כושר. תארו לעצמכם את אותו התרחיש בתוך הבית שלכם: מצלמות נסתרות בחדר השינה, הקלטות ללא ידיעת הצד השני, חדירה להודעות פרטיות בטלפון. בפרידות קשות, אנשים רבים בטוחים שהמטרה – "לתפוס את בן/בת הזוג על חם" – מקדשת את האמצעים. אבל האם אתם מוכנים להסתכן בכתב אישום פלילי רק כדי לנצח בגירושים?
מה אומר החוק על "ציד ראיות" לא חוקי?
הזכות לפרטיות היא זכות יסוד. חוק הגנת הפרטיות (1981) קובע במפורש כי צילום אדם ללא ידיעתו במקום פרטי, חדירה למכשירים אישיים או הפצת מידע אינטימי – מהווים עבירות פליליות שדינן קנס כבד או מאסר.
חוק האזנות סתר (1979) מחמיר וקובע שכל הקלטה של שיחה שבה המקליט אינו צד לשיחה אסורה בהחלט. כלומר, גם אם בעל מכון הכושר ידע על קיומן של המצלמות – אסור לו להפיץ תיעוד של אנשים ללא הסכמתם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפריצה למצלמות על ידי גורם חיצוני.
עם זאת, טיעון נפוץ הוא ש"מי שמצולם במצלמות אבטחה – צריך לדעת שהוא מתועד". זה נכון, אבל המשפט הישראלי מכיר בכך שגם בתוך מקומות מרושתים במצלמות, יש עדיין "ציפייה סבירה לפרטיות". בתי המשפט כבר קבעו שחדרי כושר אמנם נחשבים למרחב ציבורי, אבל מקומות כמו מלתחות, חדרי עיסוי ואפילו אזורים שבהם מתקיימים מפגשים אינטימיים – נתפסים כמקומות שבהם יש לפרטיות משקל גבוה יותר.
היגיון זה חל גם בתוך הבית. בן/בת זוג שמצלמים או מאזינים ללא ידיעת הצד השני לא רק מסכנים את הקבילות של הראיות – אלא עלולים למצוא את עצמם מואשמים בפלילים.
כש"תפסתם אותו/אותה" הופך לכתב אישום נגדכם
בתי המשפט לענייני משפחה כבר נתקלו באינספור מקרים שבהם בני זוג ניסו להיות "חוקרים פרטיים" – ונפלו בפח. הנה שלושה פסקי דין אמיתיים שממחישים את ההשלכות:
בעל שהתקין מצלמות נסתרות בביתו – מצא את עצמו נחקר באזהרה
גבר שהרגיש שאשתו בוגדת בו התקין מצלמות נסתרות בביתם המשותף. כשהגיש את הסרטונים לבית המשפט, השופט לא רק שפסל אותם, אלא גם הפנה את התיק לבדיקה פלילית על פגיעה בפרטיות.
אישה שקראה הודעות וואטסאפ של בעלה – חויבה בפיצויים
בתיק אחר, אישה שגילתה רומן של בעלה דרך התכתבויות בטלפון האישי שלו, הגישה את המסכים כראיה. אלא שבית המשפט פסק נגדה עשרות אלפי שקלים פיצויים, בטענה שפלשה למרחב האישי של בן זוגה.
אב שהקליט את ילדו ללא ידיעת האם – איבד את היתרון המשפטי
אב שרצה להוכיח שהאם מסיתה את בנם נגדו, התקין מכשיר הקלטה בתיק הילד. בית המשפט קבע שההקלטה אינה קבילה והבהיר שאפילו תיעוד של קטינים אינו פוטר מפגיעה בפרטיות.
פרשת יבנה: האם המצולמים אשמים בכך שצולמו?
חלק מדיון הציבורי הסוער עוסק בשאלת האחריות של המצולמים למצב. האם יש להם אחריות?
מצד אחד, מי שמנהל מערכת יחסים אינטימית במקום עם מצלמות אבטחה צריך לקחת בחשבון שהוא מתועד. זה נכון לגבי חדרי כושר, מקומות עבודה. מצד שני, החוק אוסר במפורש על הפצת סרטונים אינטימיים ללא הסכמה. גם אם מישהו נתפס ב"מעשה אסור", זה לא מצדיק עבירה פלילית מצד מי שהדליף את הסרטון.
ולמי שחושב שמותר להפיץ "למען הציבור" – החוק אומר אחרת. הפצת סרטונים אינטימיים ללא רשות היא עבירה פלילית חמורה, שהעונש עליה עד חמש שנות מאסר גם אם מדובר בבעל כועס שגילה שאישתו קיימה יחסים אינטימיים עם מאמן הכושר שלה והחליט להזהיר את כל שאר הגברים בעיר.
אותו כלל תקף גם בגירושים: העובדה שגיליתם משהו ש"שובר את האמון" לא מקנה לכם זכות לעבור על החוק.
המסקנה: יש קווים אדומים שאסור לחצות – גם בגירושים
החוק הישראלי ברור: לא כל מה שגלוי לעין או זמין טכנולוגית – מותר לשימוש . גם בגירושים, גם בחדרי כושר, וגם בתוך הבית – יש גבולות משפטיים ברורים למה מותר ומה אסור.בתי המשפט מלאים באנשים שניסו להשיג יתרון בעזרת ראיות לא חוקיות, ומצאו את עצמם נאשמים בפלילים. במילים אחרות – במקום להוכיח את האמת, הם הוכיחו שהם עצמם לא פעלו כחוק.
אז לפני שאתם מחפשים "ראיות מנצחות" להליך הגירושים שלכם, תשאלו את עצמכם:
- האם זה חוקי?
- האם זה יכול לפגוע בי?
- האם אני חוצה גבול מוסרי שאני לא רוצה שיחצו נגדי?
ובכל מקרה מומלץ להתייעץ עם עו"ד מומחה בניהול משברים במשפחה לפני שתמהרו לפעול, כי אין אמת ששווה חמש שנות מאסר.
***
כתבה שיווקית בחסות מורן סמון - משרד עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.