-
-
"המלחמה שולטת בי כמו חידה שאין לה פתרון"
בצל המלחמה: היצירות האלה רלוונטיות מאי פעם
-
היצירה הזו הולכת למקומות אפלים מאוד - וחבל
היומרות של "על החיים ועל המוות" פוגעות בו
-
הרבה זמן לא נתקלנו במספרת כל כך רגישה
"ריקוד האביב" שאב אותנו כבר מהרגע הראשון
-
האחרון של גינצבורג לא שוכח לרגע את המטרה
"סרנה קרוז" מתעקש להזכיר לנו שיש "תחושה עזה"
-
האישה אומללה ונקשרת למי ששכב איתה? כמה מקורי
"אהבה אחת" הוא כמו גרירת רגליים אינסופית
-
אודי שרבני נותן מקום של כבוד למשחקי מילים
יש תגמול ממשי בקריאה של "כל קשר בין הדמויות"
-
"השתקפויות בעין זהב" מציג כתיבה מבריקה
אבל לא בטוח שהמסרים שלו עדיין רלוונטיים
-
כבר בפרק הראשון התפתחה אצלנו חרדת נטישה
"אינטימיות" עמוק בלי שום פרופורציה לאורך שלו
-
לכלת פרס נובל יש תיאוריה עבור כל מי שנדד
"נדודים" של טוקרצ'וק הוא נדידה בפני עצמה
-
בדיוק כשאנחנו מצפים לחשיפת האמת, יש שתיקה
אבל זה לא אומר ש"לורד ג'ים" הוא ספר רע. להפך
-
המציאות של ארה"ב ברומן הזה עלולה להתגשם
ובכל זאת, מדובר בספר מתיש, משעמם וחזר כל קסם
-
ספר שכולו וידוי נואש על חיי נישואים כושלים
"בעל": איל מגד מתפלש בחוסר האונים של האהבה
-
ריס ווית'רספון אהבה, ולגמרי אפשר להבין למה
"לא המקום ולא הזמן" הוא מותחן עשיר ומרתק
-
אז מה זה בעצם אומר להיות "אנרכיסטים"?
"האנרכיסטיות": ספר מתעתע שדורש אורך רוח
-
זה מה שקורה כשפסיכואנליטיקאי כותב רומן
תומס אוגדן משאיר את הדמויות בחדר הטיפולים
-
אומרים עליו שהוא לא רציני. אבל הם לא מבינים
ססר איירה יודע שלא צריך לעשות הכל "נכון"
