מכירים את המשפט: "אם לא תגמור מהצלחת, יבוא שוטר?"  מדובר באחד ממשפטי המפתח ששירתו הרבה הורים כשהייתי ילדה. אז אני אישית מעולם לא ראיתי את השוטר הזה, המפחיד. אני הייתי ילדה טובה של אמא שהקפידה תמיד לסיים הכל מהצלחת. ככה זה היה פעם. המטרה הנעלה של כל אמא הייתה שהילד שלה ישאיר צלחת ריקה. ואם זה לא יקרה, נקרא לאיש הרע שיעצור כל פה של ילד קטן וסורר. פעם הפחדה והענשה היו דרך לגיטימית לחינוך.

והיום? ובכן, דומה שהגישה המפחידה והמאיימת עדיין לא פסה מהעולם. למה? לא ברור. מה שבטוח הוא שמחקרים מוכיחים שזה פשוט לא עובד, ולא רק בתחום המזון. קחו למשל את הקמפיין נגד עישון בו מדבקות עם אזהרות שצועקות מוות, רעלים, אימפוטנציה הוכיחו כמקדמות מכירות מצוינות לסיגריות. למה? כי אנשים מרגישים שהם עושים משהו נועז ואסור וככה המדבקות והמסרים המאיימים השיגו תוצאה הפוכה.

הדבר דומה גם גם באורח חיים בריא ותזונה. פחד לא בהכרח עושה את העבודה ומשנה את דרך ההתנהלות הרגילה שלנו. למעשה, לא פעם הוא גורם לנו דווקא להמשיך ולעשות עוד מאותו ה"מעשה הרע" – רק משתק ומקבע אותנו.

ואם זה לא מספיק, אז קבלו את החבר הכי טוב של "הפחד": "העונש". וכן, גם כשאנחנו מענישים את עצמנו, זה פועל עלינו בדיוק באותה צורה. כלומר: לא מקדם לשום מקום. למשל, יום בו חרגתי מהרגלי האכילה שלי מכל סיבה שהיא: סופשבוע, יום הולדת או דייט עם חברה טובה.  אז אחרי שסיימנו את כל העוגה מהצלחת, הענישה יכולה להגיע בשני אופנים: הראשון הוא שאני פורקת כל עול וממשיכה לאכול ללא מעצורים או להיפך, צמה ו"חוסכת" קלוריות. שתי האפשרויות הן שני צדדים של אותה מטבע – הענשה עצמית. ומשניהם אני יוצאת בעיקר מתוסכלת יותר ו/או רעבה יותר.

אז מה לעשות? לחבק

תנסו ותראו איך שזה עובד בדיוק כמו עם הילדים. תחשבו על זה שאתם מענישים את הקטן בגלל שהוא מציק לאחותו, האם זה מנע ממנו להציק לה שוב? לא בהכרח  אבל אם נתתם לו אפשרות חלופית לעומת זאת (כמו למשל להציע לו לשמוע סיפור או לצאת לטיול עם הכלבה) - עשיתם שינוי, טיפלתם בסיבה ונתתם אפשרות בחירה. הרעיון הוא להבין את שורש הבעיה (כמו שיעמום וחיפוש אחר תשומת לב) ולתת לה מענה, כך יש סיכוי טוב יותר שההצקות תפחתנה.

כשאני אומרת "לחבק" את עצמכם,  אני מתכוונת להיות סלחנים לעצמכם, לא ביקורתיים, לא להעניש. לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות, להקשיב לעצמכם, לבדוק  עם עצמכם מה הוביל לאכילה הלא שגרתית שלכם (עייפות, לא היה מה לאכול בבית, עצבנות) - לחשוב איך להימנע מבולמוס כזה בפעם הבאה (למשל: לדאוג לסיר מרק ירקות במקרר, לקט סלט מוכן לשימוש, חטיף אנרגיה וכדומה)– והכי חשוב למצוא חלופות להענשה עצמית המיותרת, אחרת מה למדנו? איך נדע שעשינו שינוי בהרגלים המעכבים?

היום בולמוס – מחר צום

לי באופן אישי, המעבר מילדה שמנקה את הצלחת בלי צורך להדיח אותה בכלל לאישה שיודעת לעצור את עצמה, קרה לאט לאט לאט. ההרגלים חלפו בהדרגה. רק כאשר הבנתי שאני צריכה חלופות מתאימות במקום ההרגלים הישנים (היום בולמוס - מחר צום). רק אז יכולתי להתמקד בהטמעת ההרגלים החדשים, כאלה שאפשר ליישם ולעמוד בהם לאורך זמן, תהליך מחייב גמישות והתמדה. זה מאוד חשוב כל הזמן להיות גמישה עם עצמי אבל להתמיד עם הדרך.

 למשל, נסעתי לחופשה עם יואב והבנות? לא הצלחתי להתאמן ולרוץ ולשמור על כל כללי התזונה הבריאה כמו בשגרת היומיום? לחבק את מה שכן קרה, את העובדה שצעדנו הרבה ברגל ואכלנו נכון כשיכולנו. והכי חשוב שחזרנו מהחופשה וחזרתי לשגרה.  כשיורדים במשקל מצליחים לשמור עליו רק אם נעים לנו, רק אם מצאנו חלופות טובות וטעימות. כי אם לא טעים ולא נעים לנו, קל לנו מאוד ליפול למלכודות.

>> אחרי 40 שנים של נדנד: איך אפשר לשמור על משקל יציב?