כותרת הפרק המיוחד של "סופר נני" ששודר אתמול הייתה 'מסכים'. לרוב אני נהנית לצפות במיכל דליות מחלקת כאפות להורים, ובכל זאת, קצת פיהוק, לא? עוד פעם נו-נו-נו? אנחנו רגע וחצי מלקבל שתלים של מסכים לתוך גלגל העין, נראה לי שכבר מאוחר מדי בשביל זה. די, תניחו לנו, אנחנו עובדים כל היום, אין לנו שבט או חמולה להישען עליה (מקסימום עוד אמא מהגן) ואם הילד הזה רוצה גם לאכול מתישהו, אז אמא ואבא חייבים את העזרה של "מטוסי על". אני אפילו לא אבזבז את זמנכם על היתרונות שבמכשירים האלקטרונים, זה משעמם בדיוק כמו ההטפות נגד: בלה בלה בלה פיתוח שפה, ידה ידה ידה זה העולם היום. אני צריכה עזרה, ויטיוב זמין לי יותר מהסבים והסבתות.
יחד עם זאת, ייאמר לזכותה של הנני, היא פחות עסקה בהשפעות ההרסניות של המסכים על מוחם הרך של הילדים, אלא בעיקר מה זה עושה לשליטה ההורית, שבגדול - זה מנטרל אותה. איך אפשר להקשיב להורים שלך כשהקובייה הזאת ביד רוטטת ומצפצפת? מה זו נזיפה על שיעורי בית לעומת החרדה שתפספס הודעה בקבוצה של הכיתה? אני, כאישה בת 35, מתקשה לשמור על ריכוז בשיחה עם ההורים שלי כשהסמארטפון שלי משתגע מהתראות, אז ילד? בן נוער?
ולכן זו בעצם עסקה עם השטן: אתה, טלפון, תשמור לי על הילדים בזמן שאני מנסה להכין כאן שניצלים, ובתמורה תקבל את הנאמנות שלהם לנצח. וזה כבר משהו שקצת מפחיד אותי (אפילו שהיום כבר לא נהוג להגיד "שליטה" בהקשר של הורות, אלא הנהגה). איך שלא תקראו לזה, אני ממש לא רוצה להגיע ליום שבו הטינאייג'ר המיוסר שלי יגיד לי שאני סתומה ומעצבנת רק כי הפרעתי לו להתכתב בוואטצאפ. בשביל זה יש לי את בן זוגי.
אז מה עושים? איך פותרים את המצב הזה שאנחנו הכנסנו את עצמו לתוכו מבחירה? דליות מציעה לא רק להגביל את זמן המסך - אלא להמיר אותו בחוויה משפחתית. לכאורה תשובה יפה וחכמה, אלא שאז היא מביאה משחק קופסה וכל המשפחה מתיישבת בחדווה סביב השולחן. אוקיי, יכול להיות שקצת נכשלנו כהורים בעידן הטכנולוגי-בידורי, אבל האם ילדים מנוכרים זה לא עונש מספק? אי אפשר למצוא פתרון ביניים? נניח, שיהיו להם חברים? אני מסכימה עם נני, אנחנו חייבים להבריא את המשפחות שלנו, אבל אנחנו צריכים קצת עזרה: מרחבים ציבוריים עם פעילויות לכל המשפחה, מרכזי ספורט שיעודדו ילדים לשבור את הראש עם הסקטבורד, קיומן של "משרות אב" בדיוק כמו שיש "משרות אם". הסמארטפון הוא רק סימפטום של הקושי לגדל היום משפחה. אנחנו לגמרי לבד.
וזה, אגב, מתחבר לשיעור נוסף שלמדתי אתמול מהפרק - והוא להסתפק בילד אחד. כשעידו, הילד הגדול והיחסית הכי מופרע, מתחיל לקבל מההורים שלו גם יחס מכבד ואוהב (ולא רק חוטף צעקות על הציון הנכשל באנגלית), האח האמצעי חש שהסטטוס שלו כבן הטוב מתערער. בתגובה, הוא מתחיל להתנהג באלימות. דליות מסבירה שקוראים לזה "אפקט הנדנדה": כל אחד תופס את מקומו במשפחה. ואתם יודעים איך נראית נדנדה עם ילד אחד? בדיוק.
הילד שלי רק בן שנתיים, אני עדיין בתחושה ש"לי זה לא יקרה". ובכל זאת, כדי להזכיר לו מי הבוס הודעתי לו הבוקר שאני מרשה לו עוד סרטון אחד, ואז יחד נסגור את האייפד ונלך לגרות את המוח הזה בגן. הדמעות הגדולות שצנחו על הספה כשסגרתי לו את המכשיר היו באמת מכמירות לב. אבא שלו, שבדרך כלל מגלה יחס הרבה יותר נוקשה לגבי מסכים ממני, ניחם אותו שאחרי הגן הוא עוד יצפה "הרבה הרבה" בסרטונים - בתקווה שהוא לא יזכור את ההבטחה. אבל אני, שעוד זכרתי את הנני, אמרתי לו, לא חמודי. אמא מחליטה מתי אתה מקבל ואמא גם מחליטה מתי עדיף לקחת. לא יהיו כאן שום עסקאות עם השטן ואין עוד מלבדי.
TVbee בפייסבוק