בין הרגעים הטלוויזיוניים הבלתי נשכחים של המאה ה-21, כמו הפינאלה של "הסופרנוס" והחתונה האדומה ב"משחקי הכס", מתמקם בנוחות רגע הווידוי של רוברט דרסט ב"הג'ינקס". היה זה, אז ב-2015, סופה של סדרת הדוקו-פשע בת שישה פרקים, אודות דרסט, בן לאחת המשפחות העשירות ביותר בניו יורק, שנחשד בשלוש רציחות אך מעולם לא הורשע (אז). והיה זה סוף מדהים ומצמית, שכלל הישג תיעודי חסר תקדים אפוף באז מוצדק במאת האחוזים. מה אפשר עוד לחדש אחרי דבר כזה? עונתה השנייה של "הג'ינקס", שיצאה השבוע (זמינה ב-yes, HOT וסלקום TV) עם שישה פרקים נוספים, מגלה שתמיד יש עוד מה לספר.
את תקציר הפרקים הקודמים בדוקו של HBO, מספקת בעצמה העונה השנייה של "הג'ינקס" בפרק הראשון שלה: שמו של דרסט, איל נדל"ן סהרורי, בלשון המעטה, נקשר בשלושה מקרי מוות. מקרה אחד הוא היעלמותה של אשתו לשעבר, קת'י, בתחילת שנות השמונים; מקרה שני הוא הירי למוות בחברתו הטובה של דרסט, סוזן ברמן, בשנת 2000; מקרה שלישי הוא מותו של שכנו של דרסט בגלבסטון שבטקסס, מוריס בלאק, כמה שנים לאחר מכן, שעליו דרסט אף הועמד לדין בגין רצח, הודה בביתור הגופה ובכל זאת זוכה. כוחה של העונה הראשונה היה נטוע בראיונות שדרסט העניק ליוצר אנדרו ג'רקי מיוזמתו. ללא קשר למה שמגיע בסוף העונה בעקבות הראיונות ולעבודה הדוקומנטרית המעולה שג'רקי ושותפו ליצירה, זאקרי סטיוארט פונטייר, עשו מסביב – הגישה הישירה לדרסט, שמדבר בפתיחות (בכנות זה כבר סיפור אחר), הייתה לכשעצמה מתנה יקרה מפז עבור היוצרים והצופים כאחד. המתנה הזו כמובן גם הניבה בסופו של דבר את אותו וידוי בלתי נשכח, בזמן שדרסט בשירותים והמיקרופון נשאר דלוק: "הרגתי את כולם". והשאר היסטוריה.
מה שקורה בעונה השנייה הוא שג'רקי ושות' רוצים להיכנס לפרטים ולעשות סדר בדיוק בחלק הזה של "השאר היסטוריה". גם להמשיך לספר את כל מה שקרה מאז אותו וידוי, אבל גם לחשוף פרטים חדשים על מה שכבר דובר בעונה הראשונה. זה קורה תשע שנים אחרי העונה הראשונה, אחרי שדרסט נעצר בעקבות אירועי אותה עונה, אחרי שהוא מורשע ברצח חברתו סוזן ברמן ומואשם ברצח אשתו הראשונה קת'י דרסט, אחרי שהוא כבר מת בכלא, ואחרי שכולנו כבר יודעים את כל זה כי כלי התקשורת ברחבי העולם דאגו לסקר כל התפתחות בנושא בעקבות העניין הציבורי שהביאה "הג'ינקס" לפרשה. ועדיין, העונה השנייה מרתקת, מהנה ובמידה רבה גם מצדיקה את עצמה.
יוצרי "הג'ינקס" מוכיחים בעיקר שלושה דברים בעונה השנייה. האחד הוא שרוברט דרסט הוא באמת דמות חד פעמית שכל יוצר מז'אנר הפשע האמיתי, ובאותה מידה גם כל צופה חובב של הז'אנר, חולם עליה, וש-90% מהאפיל של הסדרה הוא הצלילה אל נקודת מבטו המעוותת. מן הסתם אין עכשיו את הראיונות ההישגיים של העונה הראשונה להישען עליהם, אבל הסדרה לא מוותרת על הנוכחות הפיזית של דרסט. במקום ראיונות יש אין-ספור חומרים תיעודיים שנאספו ונערכו, מתוך שיחות טלפון ומפגשים שעשה הרוצח ממאסרו. וזה נראה ונשמע מלחיץ ומהפנט כמעט באותה מידה שבה היו הראיונות.
הדבר השני שעולה מן העונה החדשה הוא שאם יש עבודת סטוריטלינג טובה, אז אין דבר כזה שאין עוד משהו מעניין לספר על הפרשה. נתוני הפתיחה של העונה השנייה בבירור היו פחות טובים מזו של הראשונה: ההתתפתחויות המשפטיות בעניינו של דרסט, כאמור, כבר הובאו לידיעת הציבור בשנים שחלפו עד לצאתה של העונה החדשה, וגורלו ידוע; אין בידי היוצרים את ההישג הדוקומנטרי של ריאיון עם מושא היצירה; וכמובן שכל מה מה שיקרה או לא יקרה בעונה החדשה יעמוד בצילו של השיא שסיפק סיום העונה הראשונה. לעיתים גם מתקבלת מהצפייה בעונה השנייה של "הג'ינקס", התחושה שבסך הכל מדובר בהתרפקות על הרגע הגדול ההוא מ-2015. אבל בשורה התחתונה, "הג'ינקס" מצליחה לספק גם עכשיו, ועם הכלים שעומדים לרשותה, את כל מה שסיפקה עונתה הראשונה ברמת חוויית הצפייה – שנעה על כל ספקטרום הרגשות והתחושות שאמורות לצוף בעת צפייה בדוקו-פשע טוב. למעשה, גם הרגעים בעונה הנוכחית שלחלוטין מתבססים על קודמתה, מיוצגים כך שהצופה חווה אותם בקתרזיס מחודש. כך לדוגמה רגע הווידוי של דרסט מוצג שוב כשהוא מוקרן באופן מיוחד ולראשונה, אז ב-2015, בפני המעורבים בפרשה.
לבסוף, עונתה השנייה של "הג'ינקס" מעידה עד כמה הסדרה כולה היא יצירה דוקומנטרית אדירת ממדים וראויה להערכה, בכל קנה מידה – לא רק במונחים של סרטי וסדרות דוקו-פשע. את זה חשוב להגיד ולזכור בהקשר של "הג'ינקס" למרות כל מה שנאמר עליה לעיל. כי לצד הסטורטלינג המעולה, והסיפור שלא הפסיק לתת ולתת, הסדרה של HBO היא גם עבודת דוקו עקבית, יסודית ומקיפה שחופרת בסיפור בנחישות אבל גם בעדינות וזהירות של מנתח. יוצריה, בראשם ג'רקי, ליוו את הסיפור של דרסט ורציחותיו במשך כ-20 שנה, ותיעדו, ותיעדו, ותיעדו, וגם כשהכל כבר היה נראה גמור – המשיכו לתעד, עד שבשלב מסוים הם הפכו באופן מדהים לחלק בלתי נפרד מהסיפור בעצמם. זאת מבלי לחפש בכוח גילויים סנסציוניים ולקבוע קביעות בלתי מבוססות, כמו שכל כך הרבה יצירות דוקומנטריות שבאו בעקבות "הג'ינקס" נוטות לעשות. אחרי כל המסע הזה, ולמרות שלכאורה הכל כבר ידוע וסוקר, ליוצרי "הג'ינקס" הגיע לסגור את הסאגה הזאת בעצמם ולהיפרד ממנה בכבוד – וזה בדיוק מה שהם עושים בעונה הזאת.