זה סיפור על יריבות בין שתי נשים. כמה מקורי. האחת, (ק)מילה, היא צעירה שאובחנה עם סרטן מתקדם ביד. המלצת רופאיה החד משמעית היא לקטוע אותה, אבל מילה-קמילה לא מאמינה ברפואה המערבית, בטוחה שהיא מכירה את הגוף שלה טוב יותר מכל היתר ומחליטה לנסות לנצח את הסרטן באמצעות תזונה מבוססת מיצים וחוקן, ולכאורה אכן מביסה את המחלה. היא כותבת בלוג וספר על סיפור ההצלחה שלה והופכת למשפיענית וולנס. השנייה היא בל גיבסון, אמא צעירה שטוענת בפני העולם כי גילו לה גידול סרטני במוח, והרופאים נתנו לה בין שישה שבועות לארבעה חודשים לחיות. היא מספרת כי היא ניצחה את המחלה הארורה, גם היא באמצעות מזון בריא, פעילות גופנית, רפואה טבעית וטיפולים אלטרנטיביים. היא מקימה אפליקציית מתכונים שהופכת להיות פופולרית מאוד ומשפיעה על נשים לוותר על טיפולים מסורתיים לטובת תזונה בריאה. אממה, כל עניין הסרטן של בל הוא המצאה אחת גדולה ושקרית. לא סרטן ולא יער.
"חומץ תפוחים" ("Apple Cider Vinegar") של נטפליקס היא מיני-סדרה אוסטרלית בעלת שישה פרקים שנוצרה בהשראת סיפור אמיתי, אבל שינתה פה ושם פרטים למטרות דרמטיות. גיבסון (קייטלין דיוור, "לא ייאמן") היא אישה אמיתית בהחלט, עבריינית מורשעת אשר רימתה ושיקרה וגרמה לחולי סרטן לזנוח את הטיפול מציל החיים לטובת הבטחות חסרות שחר על ריפוי באמצעות תזונה. הבעיה היא הקושי להרשיע את אותה בל גיבסון, וזאת מפני שהדרך להוכיח שהיא שיקרה בנוגע לסרטן היא להוציא את מסמכיה הרפואיים או לדבר עם רופאיה. אבל, ובכן, לבל אין רופאים ואין מסמכים רפואיים בנושא כי היא לא חולת סרטן.
לא חסר על מה להעביר ביקורת ב"חומץ תפוחים". למשל: הדקות הראשונות של הסדרה - החלק שאמור תיאורטית ללפות אותנו - הן מעין קליפ, תקציר הסיפור כולו, סוג של טריילר לסדרה עצמה. וכשהוא מסתיים, לא ברור מאיזה שלב בסיפור אנחנו עומדים להתחיל. האם אנחנו לפני פיצוץ הפרשה, או הרבה לפני שהיא התחילה? מה שעוד תורם לבלבול היא העובדה שהסדרה קופצת תדיר בין שנים שונות ומקומות שונים, וחוץ מזה נדמה ש"חומץ תפוחים" בעצמה לא לגמרי בטוחה מי הגיבורה שלה. האם זו מילה או בל? או שבכלל בחורה שלישית בשם שאנל (איישה די מ"עושות כותרות"), שטוענת בסוף הפרק הראשון שהיא הגיבורה האמיתית של הסדרה? זה רק מוסיף לבלבול הכללי. אישית, נדמה לי שהגיבורה היא בל, שמקבלת הכי הרבה זמן מסך והיא הדמות העגולה ביותר מביניהן.
ואם זה אכן המצב, אז יש כאן בעיה משמעותית נוספת. כי "חומץ תפוחים" לוקה בתסמונת חמורה: היא שונאת את הגיבורה שלה. זה ניכר גם בבחירת הסיפור, אבל לא פחות מכך בטיפול הטלוויזיוני שלה. דמותה של בל היא בלתי נסבלת, משקרת על כל דבר ולכל מי שקרוב לה, והמוטיבציה לכל השקרים האלה לא אמינה מספיק. כלומר, לא שזה לא אמין לשקר כדי להיות אהובה יותר, במרחב המציאותי והווירטואלי כאחד. החלק הזה יחסית עובד. מה שלא עובד טוב מספיק זה איך זה קורה: בל לא מעוררת מספיק הזדהות, ולכן קשה לאהוב אותה ולהתחבר אליה. גם העובדה שכל שאר הדמויות של הסדרה שונאות אותה שנאת מוות לא עוזרת לעורר אצלה אמפתיה - כי אחרי הכל, יש להן סיבות טובות לשנוא אותה. וכשיש לנו גיבורה שאנחנו שונאים, למה שנרצה להמשיך לפרק הבא?
עוד נקודה חשובה בהקשר הזה היא שב"חומץ תפוחים" יש אפס מתח ומינוס מסתורין. עזבו את זה שהסיפור האמיתי שעליו היא מבוססת פורסם תחת כל עץ רענן, ושסיקוונס הפתיחה של הסדרה מגלה כבר את סופו. הבעיה היא שהסדרה עצמה קופצת בזמנים אחורה וקדימה ובעצם מגלה לנו את הסוף עוד הרבה לפני שהוא מגיע. אז מה אנחנו עושים פה? מה האינטרס להמשיך לראות עוד, ועוד פרקים של שעה כל אחד?
אבל על אף שמדובר בסדרה בינונית מינוס, יהיה לא הוגן להתעלם מכמה נקודות אור. "חומץ תפוחים" משתמשת די יפה בשבירת הקיר הרביעי, טכניקה שהופכת אותה לטיפה פחות גנרית. גם בפתיחה של כל פרק, כשבכל פעם דמות אחרת מסבירה שהסדרה מבוססת על סיפור אמיתי, וגם במהלך הפרקים עצמם, בתיבול עדין ונעים שלא משתלט. יש לה גם שחקנים שעושים עבודה לא רעה, ביניהם אלישיה דבנאם-קארי ("אימת המתים המהלכים") שמגלמת את מילה ואשלי צוקרמן ("יורשים") שמגלם את קלייב, בן זוגה של בל.
ובכל זאת, "חומץ תפוחים" מרגישה הרבה פעמים ילדותית - במיוחד ברגעים שבהם מנסים להבהיר לנו שבל מקבלת אהבה וירטואלית, ועושים את זה באמצעות אנימציה של אמוג'ים שמתעופפים באוויר מתוך הטלפון שלה. אבל זו רק דוגמה אחת. דוגמה נוספת היא הבחירה המעייפת ביריבות נשית כנושא גג: השנה היא 2025, אנחנו בהחלט יכולים להתקדם משם כחברה. החסרונות של "חומץ תפוחים" עולים במונים רבים על יתרונותיה, וחלק ניכר מהחסרונות האלה יכול היה להיפתר עם עריכה קצת פחות מסורבלת. פשטות לינארית ומבנה של התחלה-אמצע-סוף בהחלט לא היו הופכים אותה לסדרה טובה, אבל הם היו עושים עמה חסד. ולגבי היתר: אולי שווה לבחור בפעם הבאה בגיבורה שאתם קצת פחות שונאים.