נטפליקס נמצאת בעיצומה של תקופה לא מדהימה בכל הנוגע ליצירת תוכן טוב, או ליתר דיוק מתקשה להפיק סדרות חדשות שמשתוות ברמתן ובפופולריות שלהן ללהיטים הוותיקים יותר שלה. אפשר להניח שלא מעט צופים, ביניהם כותבת שורות אלה, מגיעים לנטפליקס בימינו בעיקר בשביל צפייה בעונות חדשות של סדרות קיימות - ועכשיו ענקית הסטרימינג נפרדת מאחד העוגנים המשמעותיים ביותר שלה בשנים האחרונות: "חינוך מיני" ("Sex Education"), שעונתה הרביעית והאחרונה הגיעה למסך בשבוע שעבר.
קודם כל צריך לומר: טוב מאוד ש"חינוך מיני" מסיימת עכשיו את הסיפור שלה, ארבע שנים מאז עלייתה לראשונה למסך, וכשרוב חברי הקאסט שלה - שאמורים לעבור מסך בתור תלמידי תיכון - כבר נמצאים בסוף שנות העשרים לחייהם. טוב שהסדרה מסתיימת גם מסיבה מהותית יותר: ניכר שנגמר לה הדלק. כמה שחקנים כבר עזבו מראש ולא הופיעו בעונה הרביעית, ביניהם פטרישיה אליסון (אולה) וטניה ריינולדס (לילי); שניים מהכוכבים היותר גדולים של הסדרה - אמה מקי (מייב) ושוטי גטווה (אריק), שכבר משתתפים בפרויקטים נחשבים יותר - עשו סימנים של מיצוי, עוד לפני שהסיום הוכרז באופן רשמי. נראה שלהפקת "חינוך מיני" לא נותרה ברירה אלא לעצור כאן.
כזכור, בסוף העונה השלישית הושבתה פעילותו של בית הספר מורדייל - ובפתח העונה הרביעית מגיעים התלמידים לקוונדיש, בית ספר מאוד מתוקצב ומאוד מכיל ופרוגרסיבי: תלמידים עושים יוגה על הדשא, לא מרכלים ולא מתבריינים, והחבורה הפופולרית של השכבה מורכבת מנער טרנס, נערה טרנסית ונערה לסבית כבדת שמיעה. נחזור אליהם בהמשך. הדמויות המוכרות לנו, מצידן, מנסות למצוא את עצמן במקום החדש והשונה הזה: אוטיס מגלה שתלמידה אחרת, שמה או, כבר מנהלת קליניקה מצליחה לטיפול מיני בין כותלי הקמפוס; אריק מוצא חברים חדשים מהקהילה הגאה ומתמודד עם שאלות של זהות; איימי מחפשת את הקול האומנותי שלה. וישנן גם הדמויות הבולטות שלא לומדות בקוונדיש - מייב, שנסעה ללמוד באמריקה, חוטפת ממורה ביקורתי בקורס הכתיבה היוקרתי שלה; אדם, שפרש מהלימודים, מתחיל התמחות בחוות סוסים.
זהו רק חלק קטנטן ממה שקורה בעונה האחרונה של "חינוך מיני", שתמיד הייתה סדרה מרובת קווי עלילה ומרובת דמויות. הפעם, כאמור, העונה התחילה כשהיא חסרה כמה דמויות בדרגות חשיבות שונות - מלבד אולה ולילי, גם יאקוב לא מופיע בעונה האחרונה, וכמוהו גם אוליביה, אנוור, המורים אמילי וקולין (שמגיחים רק בפרק אחד), ועוד דמויות שמי זוכר שבכלל היו קיימות. ו"חינוך מיני" יכולה הייתה להרוויח מהדילול הזה. להעמיק עוד את הסיפורים הקיימים ואולי גם לנצל את ההזדמנות כדי לקצץ קצת את הפרקים הארוכים מדי. במקום זה, הוחלט להעמיס על העלילה עוד כמה דמויות חדשות: בין השאר הכרנו את החבורה הקווירית של אבי, רומן ואיישה, את או, וגם את ג'ואנה - אחותה הלא יציבה של ג'ין שהגיעה משום מקום כדי לעזור לטפל בתינוקת שנולדה רק לאחרונה.
"חינוך מיני" אילצה את הדמויות שלה להתחיל מחדש במקום חדש, וזה לא היה מהלך חכם, בעיקר מאחר שמדובר בעונה אחרונה - כזו שצריכה לסגור פינות בהדרגה ובעדינות, ולא לשנות לחלוטין את הסטינג ובכך גם לאפס, במידת מה, את הסיפור. ריסטארט כזה יכול לעבוד כשהוא מתרחש בשלב מוקדם יותר של סדרה (קחו לדוגמה את "מחלקת גנים ונוף", ששינתה את פניה בעונות המוקדמות), אבל לא בתחילתו של הסוף. מה גם שבמקרה של "חינוך מיני", קשה היה לפתח אמפתיה עמוקה לדמויות החדשות שהונחתו עלינו - כשהתלושה ביותר היא ג'ם, שאמורה להיות אהובתו החדשה של אדם, אבל בפועל הכימיה ביניהם רחוקה מלהיות משכנעת.
כמה קווי עלילה אחרים - במיוחד אלה שקשורים לדמויות שכבר למדנו לאהוב (או, במקרה הרע, התרגלנו אליהן) - דווקא כן עושים היגיון: הקרע בין אוטיס לאריק, שיקום היחסים של בני משפחת גרוף, הקרבה המתפתחת בין איימי לאייזיק, וגם ההתמודדות של ג'קסון עם חרדות ממצבו הבריאותי. אבל כל הדברים הטובים האלה לא מונעים מהעונה האחרונה של "חינוך מיני" להיות מבולגנת מאוד. מרבית הסצנות קצרצרות והן מודבקות זו לזו בעריכה כאוטית וקצבית מדי, שזורקת את הצופה מתרחיש לתרחיש במהירות מסחררת.
ויש גם את עניין הפי-סי, שאי אפשר שלא להתייחס אליו. "חינוך מיני" תמיד הייתה מאוד תקינה פוליטית והשתדלה להציג מגוון אנושי רחב, כשבכל עונה היא מצרפת לאנסמבל שלה דמות נוספת שמייצגת מיעוט מסוים (אם לא יותר); זה לא דבר רע, כמובן, ויש חשיבות אדירה לייצוג, אבל בעונה הנוכחית - שהיא הכי "נכונה" שהייתה - קשה שלא להרגיש את האילוץ שבעשייה הזו. נראה ש"חינוך מיני" פשוט רוצה לסמן וי על כל טיפוס אנושי אפשרי ועל כל דיון שאפשר לנהל בתחום פוליטיקת הזהויות של היום, ויש עם זה שתי בעיות: האחת - תפסת מרובה לא תפסת; השנייה - ההקצנה כאן כמעט פרודית, וכבר נדמה ש"חינוך מיני" לא נובעת מהחוויות של דור ה-Z, אלא מתבוננת בדור ה-Z מבחוץ ואפילו בזה לו. הרי תיכון קוונדיש הוא אוטופיה של פוליטיקלי קורקט, שבמסגרתה כולם פונים לכולם בלשון הפנייה הנכונה (גם ההורים), פרקטיקת הביטול היא דבר שבשגרה וכל וידוי אישי שקשור במיניות גורר תגובות של אמפתיה. כולם טובי לב ומי שרע זה בגלל שרע לו, אולי חוץ מדמות אחת. לכולם אכפת מכל סוגיה חברתית באשר היא, החל מהנגשה עבור נכים ועד לשרקנים הומלסים (כן, באמת).
בהסתכלות רחבה יותר, יש גם מי שיגידו ש"חינוך מיני" יותר מדי מחויבת לחינוך. אז כן, הדידקטיות מאז ומתמיד שלטה בסדרה: היא אף פעם לא התאמצה להטמיע את השיעורים שהיא מלמדת עמוק בתוך העלילה, כמו שמרסקים כדור לשפעת לתוך כפית של נוטלה. כלומר, הסדרה אמנם העבירה את המסרים שלה באמצעות הסיפורים שהיא מספרת (ולא, נניח, דרך קריינות תלושה) - אבל היא מעולם לא ניסתה להיראות כאילו היא לא מנסה. הנאומים של אוטיס אולי מעצבנים וגם די טרחניים, אבל ראוי להעריך את "חינוך מיני" כי היא הייתה כנה איתנו מההתחלה: היא תמיד דאגה להבהיר לנו שכאן יש יותר מדרמה, השיעורים הם חלק מהפורמט. לא סתם נבחר עבורה השם הזה.
מה שכן, ועם כל הניסיון של "חינוך מיני" לאתר כל בעיה מוסרית ולעקור אותה מהשורש (או להתנהג כאילו היא מעולם לא הייתה קיימת מלכתחילה), יש לסדרה בליינדספוט אחד משמעותי. כל הדמויות בסדרה מתייחסות לאוטיס ולאו כאל מטפלים מיניים לגיטימיים, למרות ששניהם בני 17 בלבד ואף אחד מהם לא עבר הסמכה אמיתית. מה גם שהם מטפלים בבני נוער שהם חיים איתם, שמדברים בטיפול על בני נוער אחרים שהם חיים איתם. איך אף אחד לא זועק שזה ממש לא אתי?
העונה הזו הציגה אינספור סיפורים, מסעירים יותר ופחות, ואת כולם (כמעט) היא דאגה לאטום הרמטית בפרקים האחרונים. החופזה שבאיטום הייתה מורגשת מאוד במהלך הצפייה, כשדמויות מסוימות עשו פתאום מהלכים דרמטיים למדי, כאלה שבמציאות סבירה היו מגיעים רק אחרי תהליך ממושך: ויויאן, למשל, התעמתה עם בן הזוג המתעלל שלה רגע אחרי שהיא עדיין הכחישה את ההתעללות; דן הגיע לפתח ביתה של ג'ין בהפתעה מוחלטת ובלי מניע אמין; ואחרי עונה שלמה שבה חיי המין שלהם קרטעו, אבי ורומן שכבו, ובלי שקיבלנו הסבר מספק לאופן שבו הם התגברו על הקשיים (אבל כן היה מרגש לראות סצנת סקס טרנסית בטלוויזיה). אגב, דמות אחת נזנחה לגמרי בכל מה שקשור לסגירת הקצוות: מדובר כמובן ברובי, חביבת הקהל (שבהחלט ראויה לתואר), שבילתה עונה שלמה בבדידות איומה ולא זכתה לסיום הטוב שמגיע לה. אגב, אני חושבת שהיא מתאימה לאוטיס הרבה יותר מאשר מייב, אבל אם אני אתחיל לדבר על זה אני לא אסיים.
לצד כל המחדלים האלה, "חינוך מיני" העניקה סיום הולם לרוב הדמויות שלה: ג'קסון גילה מיהו אביו הביולוגי, ג'ין ואחותה עיבדו יחד את הטראומות מהילדות, אדם הבין שהוא ראוי לאהבה, קאל השיג.ה מימון לניתוח העליון, אריק מצא את הייעוד שלו, איימי עשתה עוד צעד בתהליך ההחלמה ומייב החליטה לא לוותר על החלום הגדול. ואוטיס? הוא קצת פחות מרוכז בעצמו עכשיו, וזה גם משהו.
ולסיכום: ל"חינוך מיני" היו הרבה פגמים, והיא בהחלט לא סדרת מופת, אבל אי אפשר לומר עליה שהיא לא מפעילה - ולפעמים עניין ואקשן זה כל מה שצריך כשמתיישבים מול הטלוויזיה בסוף היום. זה הזמן להיפרד מהסדרה הכי צבעונית בנטפליקס, עם המלתחות הכי מטורללות ומשולשי האהבה הכי מופרכים, סדרה שכיף לשנוא אבל אי אפשר שלא לאהוב אותה בו זמנית.