כשיצא החצי הראשון של העונה הרביעית של "אמילי בפריז", לפני כחודש, הייתה תחושה שהסדרה מיצתה את עצמה. כמו שנכתב כאן בזמנו, בחלוף העונות אמילי הפכה לתושבת של ממש בפריז; תהליך ההסתגלות שלה לעיר, שסביבו סבבה הסדרה, כבר הסתיים - והפרמיס המקורי איבד את הרלוונטיות שלו. מה גם שכמה מקווי העלילה הקיימים התפתלו קצת יותר מדי, והפכו למופרכים (במקרה הטוב) ולמאולצים (במקרה הרע): הדוגמה המתבקשת היא הטלנובלה הנוראית של קאמי, דמות שהכותבים פשוט נהנים להתעלל בה. בקיצור, אחרי חמשת הפרקים הראשונים של העונה, נדמה היה ש"אמילי בפריז" צריכה להגיע לסיומה, ויפה שעה אחת קודם. אבל חמשת פרקיה האחרונים, שנחתו בנטפליקס בסוף השבוע האחרון, מוכיחים שיש פתרון אחר לתקיעות שהגיעה אליו הסדרה - וזה פתרון לא רע בכלל: ריסטארט.
החצי השני של העונה נפתח עם חגיגות חג המולד. אמילי מתכננת לבקר בשיקגו, אבל הטיסה שלה מתבטלת בגלל מזג האוויר הסוער. בהיעדר אפשרות טובה יותר, היא נוסעת לבלות את החג בכפר יחד עם גבריאל, קאמי והמשפחה של קאמי. סיטואציה לא נעימה מהסיבות הברורות מאליהן. כשגבריאל נוטש את אמילי לטובת קאמי בזמן הסקי, היא מבינה שאם היא תישאר איתו היא תמיד תהיה בשלישיה ולא בזוג (היא עוד לא יודעת שקאמי לא באמת בהיריון) - ומחליטה לשים לסיפור הזה סוף. שבורת לב ועצובה, היא חוזרת לפריז, שם היא נתקלת באלפי ומגלה שהוא כבר נמצא בזוגיות חדשה. בקיצור, אמילי יצאה קירחת מכאן ומכאן.
אבל החלל הריק שהותיר אחריו אלפי מתמלא מהר מאוד. הרי את עצם ההחלטה להיפרד מגבריאל תדלק גם המפגש המקרי של אמילי עם מרצ'לו האיטלקי - בגילום יוז'יניו פרנצ'סצ'יני, החתיך החדש של הסדרה - שהציל אותה כשהיא הייתה אבודה ובודדה באתר הסקי, והבהיר לה שזה היחס שמגיע לה לקבל מגבר. איך לא, בהמשך הם נתקלים שוב זה בזו, הפעם בפריז, ומבינים שזה כנראה נועד לקרות. כמובן שגבריאל תמיד יישאר בתמונה, כך שקונסטלציית משולש האהבה הקבועה נשמרת, אבל עכשיו יש מישהו אחר שגבריאל צריך להתמודד מולו.
אלפי אאוט, מרצ'לו אין - וזה לא השינוי היחיד שחל בחייה של אמילי בפרקים האלו. ג'נבייב, בתו של לורן ׁׁׁ(בגילומה של ת'ליה בסון, הבת של לוק בסון), מגיעה לפריז וסילבי מעסיקה אותה בלית ברירה. בתחילה - סביב הבילוי המשותף הראשון של אמילי וג'נבייב, והמפגש המקרי עם בריז'יט מקרון (כן, זה באמת קרה) - ג'נבייב נראית כמו בחורה מתוקה. כזו שתהפוך בשניות לבסטי האמריקאית של אמילי. אבל לא עובר זמן רב עד שהיא מתגלה כיריבה שרוצה לגנוב את כל מה ששלה - גם את ההערכה המקצועית שאמילי מקבלת, וגם את האקס הטרי שלה, שכזכור הוא גם לקוח של חברת השיווק. אבל שתי מתחרות לגיבורה אחת זה קצת יותר מדי. אין מקום גם עבור קאמי וגם עבור ג'נבייב, אז הראשונה - שגם ככה כבר הפכה, כאמור, לשק חבטות של התסריטאים - לוקחת צעד אחורה. קאמי מגיעה למשרד של אמילי ומודיעה לה שהיא מתכננת לאמץ תינוק בעצמה. שהיא עוזבת את הדירה שלה, ואת החיים האלה (אולי גם את הסדרה בכלל?). הפרידה הזו לא הייתה כתובה טוב כל כך (ובמיוחד צרם הזינוק המהיר מדי לסצנה הבאה), אבל זה הדבר הנכון לעשות, עבור קאמי המסכנה וגם עבור הצופים. ולדירה שלה, באופן סמלי, נכנסת ג'נבייב.
זה בדיוק הריסטארט שצוין קודם. כי אם אלפי כבר מזמן הפסיק להיות מעניין כמושא אהבה, ואם כבר נגמרו העלילות המשוגעות שאפשר להלביש על קאמי, אז מוטב להיפטר מהדמויות האלה ולהחליף אותן בדמויות חדשות שתופסות את אותו התקן. הדחיקה הצידה של קאמי ואלפי מאפשרת לסדרה להשיל מעצמה משקל עודף, מטען שכבר אין מה להפיק ממנו. ובהתאם, הכניסה של מרצ'לו וג'נבייב היא משב רוח רענן. בעזרתם "אמילי בפריז" יכולה למחזר חומרים בלי להרגיש רפטטיבית, כי גם אם הנוסחה העלילתית היא אותה נוסחה משומשת ועייפה, דמות חדשה תמיד מביאה איתה אנרגיות חדשות. ג'נבייב, למשל, מושלמת לתפקיד הפרנמי - במיוחד כי היא כזו מעצבנת, והרבה יותר מתבקש לשנוא אותה מאשר את קאמי המתוקה. מרצ'לו אחר מאלפי ואחר מגבריאל, ואומנם לא ברור מה הוא מוצא באמילי (תכלס, לא ברור מה אף אחד מהם מוצא בה), אבל אפשר להסכים שמדובר בליהוק מעולה.
וכמובן, ישנו עניין הלוקיישן. כאמור, בפריז אמילי היא כבר לא "דג מחוץ למים" - וכדי שהסדרה תוכל לשרוד, ולהמשיך להתאים לתבנית שלפיה היא נבנתה, אמילי צריכה לשוב להיות זרה. גם לעניין הזה מצאו היוצרים פתרון דומה: התחלה חדשה בעיר חדשה. בסיום העונה, ובעקבות שיתוף הפעולה המקצועי עם העסק המשפחתי של מרצ'לו, סילבי מקבלת החלטה לפתוח סניף נוסף של גראטו שיפעל ברומא - ומי שמתבקשת לנהל אותו היא לא אחרת מאשר אמילי. רגע לפני סיום העונה, היא ניגשת לשנות את שם המשתמש שלה באינסטגרם ל"אמילי ברומא" (אם כי לא מספיקה לסיים להקליד), וגם משחזרת את השוט הזכור מהפרק הראשון של העונה הראשונה: פותחת את החלון בדירתה החדשה, ומתפעלת למראה הנוף המדהים של העיר.
המהלך העלילתי המקיף הזה, שמבוצע בהדרגה לאורך החצי השני של העונה הרביעית, מציל את "אמילי בפריז" מהמיצוי שהיא הגיעה אליו בחצי הראשון. זה חלילה לא הופך אותה לסדרה טובה, אבל עכשיו היא חזרה להיות מה שהיא הייתה אי אז, בימים היפים של ההתחלה: צפיית שנאה שבאמת מצליח לבדר. נתראה ברומא?