"חזרות" מספרת את סיפורם של איריס (נועה קולר) ותומר (ארז דריגס), צמד יוצרי תאטרון שהם גם בני זוג מזה חמש שנים. אחרי תקרית לא נעימה ברגע הכי פחות מתאים, הם נקלעים לריב ארסי שסולל את דרכם לשיחה המתבקשת של "לאן מועדות פנינו", וכשאיריס מודיעה שהיא רוצה ילד - תומר מצהיר שהוא רוצה להיפרד. בתזמון הכי לא נכון, הם מקבלים בשורה משמחת: המחזה המשותף שלהם - היא כתבה, הוא מביים - התקבל לתאטרון "המשכן" בניהולה של ורה הקשוחה (המלכה האם, יבגניה דודינה). זה מספיק קשה לעבוד יחד על מחזה המבוסס על הזוגיות שלהם כשהפרידה עוד טרייה וכואבת, אבל זו לא הצרה היחידה: הליהוקים של ורה למחזה כוללים את מיה גוטמן (אגם רודברג) ועפר מרציאנו (איתי תורג'מן) - צמד שחקנים שלא כל כך מתיישבים עם הפנטזיה של שני היוצרים.
זו כבר קלישאה לומר שאנשים כותבים הכי מדויק את החוויות שנוגעות לחייהם, אבל "חזרות" היא הוכחה להנחה הזו. קולר ודריגס יצרו את הסדרה יחד עם אסף אמיר והיא מבוססת באופן חלקי על חייהם שלהם: השניים, אקסים בחיים האמיתיים, באים מעולם התאטרון והטלוויזיה ואף כתבו וכיכבו יחד במחזה "אחד + אחת" שהתבסס גם הוא, כמו המחזה מהסדרה, על הזוגיות הפרטית שלהם. הכימיה בין קולר ודריגס מורגשת היטב בסדרה והאנרגיות המוטרפות של התאטרון עוברות גם הן כבר מהסצנה הראשונה, שמתמקדת בדקות של סוף המחזה, כשהשחקנים פורקים את כל האגרסיות בשניות הבודדות שיש להם מאחורי הקלעים, בין השתחוויה להשתחוויה.
מעבר לתסריט מתוחכם, קולר ודריגס מדגימים יכולות משחק מרשימות. המנעד התאטרלי של קולר ("הנערים", "קופה ראשית", "להעיר את הדב" - כולן משלוש השנים האחרונות) מעורר השתאות ומעניין לראות אותה משחקת דמות שקרובה יותר לחייה שלה. השחקנים האחרים בסדרה גם הם נותנים הופעות נהדרות - אגם רודברג עושה עבודה נהדרת בגילומה של מיה הבלתי נסבלת (שחולמת בכלל לשחק את נינה במחזה "השחף" של צ'כוב) ושמיל בן ארי מצוין בתור שלמה, שחקן התאטרון הוותיק והעצבני. עפר הוא אמנם דמות פחות מורכבת, אבל הנוכחות שלו מאפשרת רגע של נשימה בתוך התמהיל האינטנסיבי של האחרים.
חשוב לציין ש"חזרות" - שמשודרת בכאן 11 ופרקיה עולים גם לערוץ היוטיוב של התאגיד - היא לא משהו שלא ראינו קודם. למשל, סיפורם של איריס ותומר נפתח בקלוז-אפ ושיחה זוגית שגרתית. בהמשך, המצלמה מתרחקת ומתברר שהם נמצאים בפגישה עם ורה, שתקבע האם המחזה שלהם יתקבל לתאטרון ואותה שיחה מתגלה בעצם כשיחה כתובה מהמחזה שיצרו השניים. פתיחה מטעה כזו היא גימיק כיפי אבל לא מאוד מקורי - השטיק מוכר, למשל, מהסרט "סיפור נישואים" (שנפתח במונולוגים של בני הזוג המספרים מדוע הם אוהבים זה את זה, כשבהמשך מתברר שהם מקריאים ממכתבים שנאלצו לכתוב זה על זו במסגרת טיפול זוגי). גם ראינו כבר, בעיקר בחו"ל, סדרות ריאליסטיות עמוסות ויכוחים צורמים אך לא סוחטי דמעות כמו הסדרה הלא מספיק מוערכת "כולנו יחד" או "Easy" בנטפליקס. בישראל, לעומת זאת, תוכן כזה לא מקבל הרבה חשיפה על על המסך, מה שהופך את "חזרות" למשב רוח מרענן בזכות ההתמקדות שלה במה שחסר באופן נואש לטלוויזיה הישראלית: הקרינג'.
הכוונה לקרינג' - רתיעה, גועל, מבוכה - במובן הכי טוב של המילה. הקשר בין איריס ותומר ב"חזרות" מעביר את התחושה שארבעת הקירות שסוגרים עליהם לא מותירים להם ברירה אלא לפלוט את כל הרפש שאגרו אחד על השנייה. אותו פיצוח בא לידי ביטוי גם בזכות הבימוי החכם של בועז פרנקל: הבעות הפנים שבורות הלב של איריס ושפת הגוף המנוכרת כמעט של תומר, הנימה חסרת הסבלנות של מיה כשהיא עונה לשאלות הממולמלות של קארינה, מזכירת התאטרון - כולם רגעים קטנים ומאופקים שמתארים היטב את השיגעון הדחוס של התאטרון ואת המתח הנפלא בין הדמויות.
הבעיה מתחילה כש"חזרות" זונחת את העידון והדיוק. כשאחד מחבריה של מיה מטיח בה שורת האשמות בסצנה דרמטית אך מופרכת, אנחנו מבינים שזה מגיע לה ובכל זאת לא נהנים. זה טו מאץ'. וישנם, כמובן, רגעים נוספים שאפשר היה להנמיך בהם את הווליום וזה היה עושה לסדרה רק טוב. כי אחרי צפייה בשלושת פרקי הפתיחה שלה, ברור שסוד הקסם של "חזרות" הוא בהיצמדות לקצב האיטי והאמיתי של החיים, ובסירוב המוחלט שלה להפוך לעוד דרמה טלוויזיונית מפותלת ומתישה.