על אף ההצטלבות עם היממות הצפופות ביותר מבחינה חדשותית, ערב עסקת חטופים נוספת, מותו של זאב רווח היה רחוק מלקבל תשומת לב תקשורתית ראויה. קשה לחשוב על אומנים בסדר הגודל שלו, אך מרקע שונה משלו, שהיו "נאלצים" להסתפק בעדכונים כל כך לקוניים בשלהי מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה (אם בכלל) - ומתסכל להבין שאותו יחס, אפילו אם נגרם משיקולים טכניים בלבד, ימשיך ללוות את רווח ואת הוויכוח העדתי לאחר סוף ימיו. כי אף אחד לא ביקש ריקליימינג משמעותי אלא סתם את הכבוד המינימלי, אבל לפחות יש את "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח" שמנסה לעשות גם וגם.
סרטו התיעודי של הבמאי אלון גור אריה ("אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה בארקן), שזמין כעת ב-HOT8 וב-yes דוקו, היה בעיצומו של סיבוב פסטיבלים קצר כשרווח הלך לעולמו. יוצריו, ביניהם המפיק המקורב משה אדרי, ידעו מן הסתם שהם מהלכים על חבל דק בשל מצבו הבריאותי של אגדת הקולנוע - ולבסוף מה שהיה אמור להיות הסרט האחרון איתו הפך לסרט הראשון אחריו. גסיסתו של רווח מנעה מ"ימים טובים" להושיב אותו מול המצלמה, ולכן הדוקו נשען (לעיתים יותר מדי) על ראיונות עבר איתו בצירוף קישוטי חברים ובני משפחה. יחד הם מנסים לתת את הסקירה הוויקיפדית הנדרשת, אבל גם לשכתב במעט את הזיכרון הקולקטיבי: הגאון הקומי, סמל ההומור העממי, הוא רק חלק מהפאזל שמעטר את כרזת הסרט. החלקים האחרים שייכים לשחקן הדרמטי הרציני, זה שעשה שייקספיר, ולבמאי הלא בלתי מחונן. "אחד לנשמה ואחד לכיס", כפי שתיאר פעם רווח את סרטיו.
המלאכה של גור אריה במישור הטכני היא יוצאת דופן: "ימים טובים" מסנתז בחריצות בין הסרטים הבדיוניים לחיים עצמם, ואף מוציא לאור חומרי וידאו נדירים - למשל חילוקי הדעות של רווח ואפרים קישון על הטון של "סאלח שבתי", במהלך החזרות להצגה. אבל מבחנו האמיתי של סרט תיעודי, בטח כזה שנועד לסכם מפעל חיים, ובטח ובטח כשמפעל החיים הזה היה לפעמים פרובלמטי, מגיע כש"ימים טובים" ניצב בפני הימים הרעים יחסית של רווח.
לזכותו של "ימים טובים" ייאמר שלמרות מעורבות האנשים הכי מקורבים לרווח, הסרט הוא עדיין סרט ולא מכונת כביסה מלבינה. זה בולט בעיקר בריאיון עם חני נחמיאס, תחילה בעדות שכבר השמיעה בעבר על החוויה הקשה בצילומי סרט שביים רווח ("חוויתי אונס") ובהמשך עם פיטוריה הפתאומיים מ"סאלח שבתי" לבקשת הכוכב (לא לפני שנגח בה). אבל מה לעשות שהרזומה של רווח בחייו הפרטיים לא נעצר שם. היו התלונות על הטרדה שנסגרו בשל חוסר ראיות, ולימים עוד עדויות כמו זו ש"לא הייתה בחורה שעברה לידו שהוא לא דחף לה ידיים". השיטה הזאת, של צעד אחד קדימה על חשבון הארבעה הנדרשים, היא תכסיס ידוע של יוצרי סרטי דוקו על אודותיהם של טיפוסים שלא התיישנו באופן מדהים. ומה ש"ימים טובים" לא מבין הוא שבלי תמונה רחבה יותר של האיש הפרטי, כך קשה לממש את האינטרס שלו ולצפות מהציבור לתמונה רחבה יותר של האייקון התרבותי. כי זאב רווח היה בית מאבן, לא מבטון, אפרופו מה שאביו אמר לו כשהגיע לתל אביב. ואין שום סיבה להסתיר את בית האבן הזה עם פיגומים.