בואו נתחיל דווקא מהחומרים שלא יעוררו מחלוקת: "ככה זה" סיימה לאחרונה עונה מעולה - היא הפתיעה, היא ריגשה, היא הצחיקה, היא היתה כמו אישה בפרסומת מהניינטיז: היא עשתה הכל, ולא התלוננה. זאת אומרת, היא התלוננה כל הזמן, אבל כסדרה, היא עבדה מדהים. היא עבדה דחוס וצפוף, לא הותירה לצופיה אוויר בסוף הפרק, על אף שברמת העלילה לא קרה בה הרבה. באמת, כל כתר קומפלימנטים שנקשר לראשה של הסדרה מבית היוצר של דנה מודן, אסי כהן ורם נהרי - היה מוצדק.
ואז הגיע הפרק האחרון בעונה. בפרק הסיום, עולה גיבורת הסדרה, דמות ששמה מעולם לא נאמר בגילומה של מודן, לבקש משכניה הצעירים שינמיכו את הווליום במוזיקה שהם משמיעים במסיבה שלהם. היא נסחפת בעצמה להשתתפות במסיבה, ופוגשת שם גם את כהן - גם הוא דמות ללא שם - השכן שגר בדירה ממול לשלה, ושמנהל איתה רומן און אנד אוף לאורך פרקי העונה. יחד ולחוד הם מנסים למצוא את עצמם במסיבת הדירה, שמאוכלסת ברובה על ידי צעירים "היפסטרים" חובבי אלכוהול זול ושיחות על עיצוב, שחושבים שהחיים מסתיימים בגיל 27. ובכוונה אני מקפיד על שימוש במירכאות, כי פרק הסיום של "ככה זה" נראה כמו פרק של "בנות" אם היו נותנים לרובוט לביים אותו.
פרק הסיום של "ככה זה" הכעיס לא מעט אנשים (אני מסתמך פה על מדד בלתי ניתן לערעור: הוא הכעיס אותי ואת חבריי) משום שההיפסטרים שהוצגו בו נראו פלקטיים, לא אמינים וחד מימדיים כאילו התסריטאי שרק אותם בדמיונו מעולם לא פגש תל אביבים בני פחות מ-40. זה בלט בעיקר בסצנת הסיום של הפרק, אחרי שדמויותיהם של כהן ומודן מתייאשות מהניסיון למצוא את עצמם באירוע. הם נפגשים במטבח, משוחחים על שנאתם המשותפת לשאר האורחים, ומתחילים להתמזמז בתשוקה, שכרות, זעם ומחאה. אותם היפסטרים, אותם חוצנים פעורי עיניים שעל פי הסדרה, זה המפגש הראשון שלהם עם ליבידו אנושי, מתבוננים בזוג המתגפף בתדהמה, ומתחילים לשלוף את הטלפונים שלהם ולצלם את האירוע. וזהו, גמרנו, כתוביות סיום.
התמיהה החייזרית בה מסתכלים הבליינים הצעירים על בני הזוג המבוגרים נראית מלאכותית ומאולצת. את הצפייה הראשונה בפרק השלמתי באכזבה ובתסכול כי אלוהים אדירים, השנה 2018. איך סדרה שכולה דיוק ודקויות מעזה להסתכל על תופעת ההיפסטרים כתופעה שעדיין קורית, וחמור מכך - להגחיך אותה? זה כמו לצחוק על "דור הפייסבוק" או... לא יודע, על טלגרף. אנחנו כבר לא שם. ההומור לא שם, הדרמה לא שם. לא מספיק להגיד "היפסטר" בשביל להצחיק, זה לא פאנץ' חזק מספיק. גם הליהוקים בפרק, בהם ירמי שיק-בלום שבדיוק הופיע בתפקיד לא מאוד רחוק בעונה השנייה של "האחיות המוצלחות שלי", ואיתי "יניר האחמ"ש" זבולון, נראו מוכוונים ביד גסה כמעט. כאילו המלהקים אמרו "תביאו לנו את ההכי היפסטר שלכם, משהו שייראה כאילו לא פתחנו אינסטגרם מאז 2011".
אבל ברור שזה לא מקרי. דווקא משום שעד אותו רגע "ככה זה" היתה כל כך מהודקת ומנומקת, פרק הסיום המסויט הזה, שכולו מואר בצבעים כחולים על-טבעיים שהעניקו לו אווירת חוסר שייכות סוריאליסטית, מייצג באופן מושלם את התפיסה של הפער התרבותי בין מודן, כהן, והדור התרבותי שחי ויוצר אחריהם. זה לא שהתסריטאית, האישה הקונקרטית דנה מודן, שונאת היפסטרים ולכן כותבת להם תפקידים חלולים. אבל עבור הדמויות שבחזית הסדרה, אותן דמויות נטולות שם שעקבנו אחריהן במשך תריסר פרקים, באמת שמדובר בחייזרים. הם לא מבינים את השפה, לא מעורים במנהגים ולא מתעניינים בסיפורים. לא ראינו היפסטרים של ממש בפרק 12 של "ככה זה", אלא פארודיה, מבט מרחוק, ייצוג כל כך שטחי שאין סיבה בכלל לקחת אותו ברצינות.
אחד המתחים הכי דומיננטיים בלא מעט פרקים של "ככה זה" נבע מהבדלים דוריים בין הגיבורים והדמויות שמקיפות אותם. מהגברים שהטרידו את דמותה של מודן בפרק 4 ועד אמו ובתו של כהן בפרקים 9 ו-11 - הדמויות הראשיות ב"ככה זה" כלואות באיזה גיל ביניימי נוראי, ששום שכבה אחרת באוכלוסייה לא מזדהה איתו: לא נערים, לא גמלאים, לא נשים בקבע ובטח שלא סטודנטים לעיצוב שהוריהם מפרנסים אותם. כשה"היפסטרים" מצלמים את אסי ודנה זה לא רגע ריאליסטי, אלא שיקוף והעצמה של הניכור שהשניים מרגישים כלפי כל מי שצעיר מהם. הם מרגישים שמסתכלים עליהם כמו על מוצגים אקזוטיים בגן חיות, לכן גם אם שום טלפון קונקרטי לא הונף, בשביל שתי הדמויות האלה זה הרגיש כאילו כל העולם צופה בהם בזעזוע. בהתאם, בחירות הליהוק הן סופר-מודעות: שיק-בלום וזבולון הם מייצגים של התנועה ההיפסטרית פשוט משום שבתרבות הפופולרית הם באמת מייצגים אותה: הם שייכים לרשימת האנשים שנמנה כשההורים שלנו ישאלו אותנו "מה זה היפסטר". וסליחה, ירמי ואיתי, אנחנו בטוחים שבחיים עצמם אתם מלאי רבדים.
לכל אורכה, "ככה זה" יישמה מגוון רחב של כלים ספרותיים, של דרכים לא שגרתיות לספר סיפור. היא לא היתה סדרה של "מה קרה" אלא של "איך זה קרה". היא נכנסה לדמיונותיהן של הדמויות הראשיות ועימתה אותן מדי פעם עם סיטואציות מאוד לא סבירות (חשבו על תאונת הדרכים הפתאומית, למשל), שהמחישו כל הזמן את התלישות וחוסר הנעימות האינהרנטי שאסי ודנה מרגישים כל הזמן. את חוסר המנוח שלהם. ואם בכל זאת להידרש למה שקורה מחוץ לסדרה, ברור שדנה מודן לא רצתה לכתוב את "בנות". "בנות" לא מדברת אליה, זו לא השפה שלה ושם לא נמצא עולם הדימויים שלה. פרק 12 לא היה הטייק שלה על תופעת ההיפסטריוּת אלא ניסיון להסביר כמה היא לא שם. כמה זה עקום וזר וחיצוני לה. בגלל זה פרק 12 נראה כמו שהוא נראה, ובגלל זה הוא עצבן כל כך את צופיו: הם סוף-סוף ראו את עצמם מבחוץ, מבעד לעדשת הטלפון, וזה נראה רע. כלומר מושלם ושלם ומדויק.