סדרת הטלוויזיה "החיים עצמם" וסרטי דיסני כמו "מכוניות", "בולט" ו"פלונטר" הם רק חלק מפורטפוליו היצירות שכתב דן פוגלמן. אפשר למסגר בצורה שטוחה את הטקסטים של פוגלמן ככאלו שנעים בין קומדיות משפחתיות סטייל "אמא מלווה" וברומנס של הגיל השלישי בסגנון של "סוף סוף וגאס", כשבתווך הוא משבץ כמה דרמות בשביל הגיוון. ב"פרדייז" ("Paradise"), הסדרה החדשה של פוגלמן בהולו שזמינה בישראל בדיסני+, היוצר והתסריטאי עושה פנייה חדה לכיוון ז'אנר המותחן הקונספירטיבי - עם חיזוקים וליהוקים משמעותיים בדמותם של השחקנים סטרלינג קיי. בראון, ג'יימס מרסדן וג'וליאן ניקולסון. על הנייר זה נשמע כמו הבטחה, ובפועל היא אכן מתקיימת.
עלילת "פרדייז" מתרחשת בתוך מובלעת עירונית שנחצבה מבעוד מועד בתוך הר, שם אנחנו פוגשים את הנפשות הפועלות אחרי אסון טבע עצום שפקד את כדור הארץ וחיסל אחוז נכבד מאוכלוסיית העולם. וכמובן שרק בארצות הברית זיהו את הקטסטרופה ממרחק של כמה שנים וכך הוקמה לה העיר המלאכותית, שמאכלסת בתוכה את המובחרים שבמובחרים. ביניהם ישנו הסוכן הממשלתי זאבייר קולינס (בראון), המשמש כשומר ראשו של נשיא ארצות הברית החתיך, הסחבק וגס הרוח (מרסדן). האוטופיה החברתית בגן העדן המזויף נשברת כשהנשיא נרצח. מאותו רגע כל משקע ושד אפשרי מעברו של קולינס מתחיל לצוף' וכל פרק חושף נדבך חשוב אחר ששופך אור על האירועים בהווה. אל הכאוס מצטרפות דמויות נוספות כמו סינטרה (ניקולסון), המושכת האמיתית בחוטים, באד-אסית ומפלצת אנושית קרת רוח וטיפוסים מפוקפקים נוספים, שלכל אחד מהם הייתה סיבה לרצוח את הנשיא.
"פרדייז" נעה בשני צירי זמן, בין עבר להווה, ופועלת בשיטת הבצל. בכל פרק מתקלפות ונחשפות שכבות עלילתיות נוספות שעשויות לשפוך אור על אירועים משמעותיים טרם יום הדין של האנושות ועל הימים שהגיעו אחריו. כך, פוגלמן מצליח לשמור על מתח מובנה ואפקטיבי עם תסריט מהודק ומהוקצע, Uכל פרק מתעלה על קודמו באיכויותיו, בטוויסטים העלילתיים שלו ובמדד האדרנלין שמציף אותו. האיכויות הללו נשמרות לרוב בזכות תצוגות משחק משכנעות וטובות מאוד של בראון ומרסדן ובעיקר של ניקולסון, שאותה ראינו השנה בסרט הקרינג'י והנהדר "האיש מהחלומות" בכיכובו של ניקולס קייג'. המתח בין שלוש הדמויות (ואחרות) נבנה באופן תסריטאי מפותח ומצוין ויכול להיות המדריך לכותב המותחנים המתחיל. פוגלמן מניח קלף ועוד קלף על מגדל הקלפים הרעוע, שעלול להתמוטט בכל רגע, עד לשיאה של העונה. בדרך הוא מוסיף עוד כמה טוויסטים בשביל התיבול והטעם.
וזה מרשים, כי למרות שפוגלמן הולך כאן לפי הספר, עם קו עלילתי קצת שבלוני, הוא מסתיר בכוונה תחילה אלמנטים מהותיים של הסיפור השלם והגדול יותר מעוד רצח של נשיא, כזה שמזכיר אפילו את היצירות של היצ'קוק. לצד אלו, הוא שותל מסרים מוכרים וצפויים על גזלייטינג של אומה שלמה, פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה מוכרות, שאפשר בקלות להשליך אותן על אירועים עכשוויים - לא חשוב שמות. ול"פרדייז" יש יתרון נוסף וכזה שלא פעם נופל מאזכורים בביקורות טלוויזיה: יש לה פסקול מנצח שמכניס לאווירה, מייצר מתח ולעתים אפילו מרגש. לצד המוזיקה המקורית המעולה, מתנגנים שירי אייטיז בגרסאות אקוסטיות וצ'יזיות להחריד.
"פרדייז" היא תענוג של סדרה וגילטי פלז'ר מתוחכם, שאולי לא ייכנס לפנתיאון של סדרות הפרימיום של דיסני+ (והולו) כמו "הדוב" או "שוגון" המשובחות והמעוטרות, אבל לגמרי עומד בסטנדרטים גבוהים עם תסריט, בימוי ושחקנים מדויקים ומוכשרים. אפשר לנתח אותה בכלים פוליטיים ואת המסרים שלה קולטים מקילומטר, אבל איפה הכיף בזה? בסופו של דבר היא מספקת את היצר הבוער לעלילה קונספירטיבית ומעלה שאלות ותהיות לגבי העידן ההזוי שאנחנו חיים בו, שאותו הסדרה מהדהדת ובוחנת ללא הרף.