"הד קולך" נראית כמו ליגה אחרת. בגיבוי הצילום היפהפה של הצלם רותם ירון ("בני אור", "לאבד את אליס"), הדרמה המוזיקלית החדשה של כאן 11 היא בפירוש אחת הסדרות הכי אסתטיות שאי פעם צולמו לטלוויזיה הישראלית, עם דימויים שנראים מהוקצעים ומרהיבים כאילו יצאו מסרט של האחים כהן (ספציפית מהסרט "בתוך לואין דיוויס"). מדובר בעוד שלב מרגש בהפיכתה של כאן 11 ל-BBC הישראלית; זאת שמפיקה תכנים איכותיים שנותנים פייט גם למה שאנחנו צורכים מחו"ל בצימאון. אבל במהלך שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה המוצלחת הזאת לא יכולתי שלא לתהות: למה כולם שם חייבים להיות כל כך מדוכדכים כל הזמן?
"הד קולך" מספרת על שלושה דורות של מוזיקאים. הראשון שבהם, ארי שמר (שאול לוריא), מופיע בעיקר בפלאשבקים, והוא הקול שהדהודו נתן לסדרה את שמה. בעולם של הסדרה, ארי היה כוכב בסדר גודל של אריק איינשטיין, שלום חנוך וברי סחרוף גם יחד. הדור השני, קובי (איתמר רוטשילד), לא יכול היה לעמוד בצילו בלי לעשות כמה פאדיחות. קובי הוא גיבור הסדרה, גבר שמסתכל עמוק לתוך תהום משבר אמצע החיים בהבנה שהכישרון החד-פעמי של אביו כנראה לא עבר אליו בגנטיקה. לעומת זאת, אבהות גרועה והרס עצמי כנראה עוברים בגנים יותר בקלות: קובי הוא הרי גם אבא בעצמו, לנער צעיר בשם לני (אור עמרמי ברוקמן מ"הכוכב הבא" בתפקיד דרמטי ראשון). ללני, הדור השלישי, קול פעמונים ונוכחות חורכת במות שכבר בלתי אפשרי להסתיר, לא משנה כמה קובי ינסה להרחיק אותו מאור הזרקורים. כשריאליטי שירה (שדומה מאוד ל"הכוכב הבא", עם שופטות בגילומן המרגש של הסטנדאפיסטית נוגה ד'אנג'לי וליאת פאקינג אחירון) מאיים להפוך את לני לכוכב שקובי מעולם לא הצליח להיות, קובי צריך להתחיל להבין איזה אבא, איזה בן ואיזה גבר הוא אמור להיות.
כאילו, אני מקווה שהוא יתחיל לנסות להבין את זה. לוקח לו פרק וחצי להתחיל לזוז לאנשהו. "הד קולך" עשויה היטב, וכעת כשהגשם בא לביקור השנתי שלו, היא יושבת בול על צפייה מכורבלת עם שתייה חמה בצד, אבל קשה להתגבר על תחושת המלנכוליה ששורה על כל פרק. מתחשק לפעמים לתפוס את אחת הדמויות שעל המרקע ולומר לה "שומעת? את לא מככבת בדוקו-דרמה על סוביבור, אפשר לחייך, הכל טוב". יוצר הסדרה, תום שובל, מוכשר ברמות: "הד קולך" היא דרמה משפחתית פשוטה שנראית כמו סרט קולנוע יפהפה, וזו תכונה שלא רואים ממנה מספיק בטלוויזיה המקומית, שגם במיטבה נזהרת מאוד ככל שזה נוגע לשפה הוויזואלית שלה. כאמור, הצילום עוצר נשימה, אבל זה לא רק הוא; הבימוי של שובל יודע להתעכב על דברים לא מובנים מאליהם, ומבקש מאיתנו להתעכב עליהם יחד איתו.
זאת מעלה של שובל כבמאי, אבל כתסריטאי, זה פוגם בסדרה המוצלחת שלו: נדמה שכל שלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת היו יכולים להידחס לפרק אחד ארוך וממצה. האירוע המחולל של "הד קולך", השתתפותו של לני בריאליטי, מגיע באיזור אמצע הפרק השני, וההתפתחויות שנובעות ממנו מגיעות לקראת סוף הפרק השלישי. בין לבין מתבססת העובדה שקובי, גיבור הסדרה, הוא לוזר מוחלט - וזה אולי חשוב לפיתוח הדמות הראשית, אבל גם מתחיל לעייף הרבה יותר מדי מוקדם. נראה ש"הד קולך" מתמקדת בקובי רדוף תסביך האב פשוט בגלל שאנטי-גיבורים מרירים בולטים בטלוויזיה האיכותית יותר מנערים צעירים ויפים שרוצים להיות כוכבים. עמרמי ברוקמן, כוכב בנסיקה (ובצדק), הופך את לני לדמות שכיף לרצות בהצלחתה. ורוטשילד, שעושה עבודה מוצלחת בגילומו של קובי, לא גורם לו להיות גיבור שכיף לבלות פרק במחיצתו. יכול מאוד להיות שאף אחד על הסט לא רצה שנהנה לראות את קובי מנסה לבנות שם לעצמו; זה לא הופך את זה לפחות מבאס.
הדיאלוגים הם עוד בעיה. "הד קולך" נראית ומרגישה כמו דרמה איכותית של HBO (כולל מוזיקה מקורית של שלומי שבן), וזאת מחמאה עצומה; הבעיה היא שהדמויות מדברות לעיתים כאילו הן נכתבו במקור ל-HBO, כולל האנגלית, ותורגמו בחזרה לעברית. האם המשפט "אתה מלא בבולשיט" אי פעם נאמר ברצינות על ידי דובר עברית? כנראה שלא. האם יש דרך כלשהי להפוך את המילים "אם אתה יוצא מהדלת הזאת, אין לך לאן לחזור" למשהו שנשמע הגיוני שישראלית מהסיקסטיז תגיד? (התשובה היא לא, אבל שובל ליהק לתפקיד האישה שאומרת אותן את הילי ילון, הלוא היא איה מ"השמינייה", מה שאוטומטית מרכך את הקרינג'). עברית שפה קשה, זה נכון; רוב הטלוויזיה והקולנוע שצרכנו עד כה היו באנגלית, וקל לנו לדמיין דרמה בשפה הזאת, אבל עברית היא גם שפה יפה. לפעמים, התחושה היא ששובל קצת מתבאס שהוא נאלץ לכתוב בה.
ועדיין, טוב שיש את "הד קולך". הסדרה חוגגת את הרוק הישראלי הקלאסי בעקיפין; במקום להשתמש בשמות כמו אריק איינשטיין ושלום חנוך, היא בודה להקה שנראית כמו כמה מהלהקות שעיצבו לנו את הפלייליסט הקולקטיבי. היצירה הישראלית לא מתכתבת עם עצמה מספיק - אם יהיו יותר יצירות שיחגגו את האמנים שבאו לפניהן, כמו זאת, נוכל גם להעריך את אלו שיבואו אחריהן. "הד קולך" היא סדרה חכמה, מלוטשת ולפרקים גם מרגשת; אם בפרקיה הבאים נראה ממנה גם איזושהי התחלה של עליזות כלשהי, וקצת יותר אותנטיות ישראלית, היא באמת תממש את הפוטנציאל שנמצא שם. עד אז, נוכל להתרווח מול עוד הישג של תום שובל - יוצר שכבר מצא את הקול שלו ויודע איך להשתמש בו, ועדיין, נראה שעבורו זוהי רק ההתחלה-לה-לה.