בשנה האחרונה מדברים הרבה על "ההתנערות הגדולה". תופעה שהחלה עם סגרי הקורונה ושבמסגרתה אנשים החליטו שהם סיימו עם העסק הזה של ללכת לעבודה. שהם יחיו מפחות, יחזרו לגור אצל ההורים, יסתדרו איכשהו, אבל הם לא חוזרים למשרד. וזה לא רק משרדים - גם עובדי סווטשופים במדינות מתפתחות החליטו שדי וחזרו לכפרים. לא רק מלצרים ועובדי הייטק קשה להשיג, יש מחסור בכל סוגי העובדים (הנה פרק מדהים בנושא בפודקאסט "פופקורן").
אנשים חוו חירות. פנסיה אולי, לכמה חודשים. הם פגשו את עצמם. הם גילו את העבודה מהבית שעכשיו המעסיקים רוצים לקחת מהם - והחליטו שלא מתאים להם יותר. אולי זו גם המגיפה עצמה, הרי לכל דור יש איזו מלחמה גדולה, זאת שלנו. קיבלנו הצצה למוות והגענו למסקנה שלא ככה בא לנו לחיות. זה בטח זמני, הקפיטליזם הרי דורס הכל, אבל בנקודת הזמן הנוכחית, ברגע הזה ממש, העבודה היא האויב. תוסיפו לזה את התיעוב המילניאלי כלפי תאגידים ותקבלו את הסנטימנט המדויק ש"ניתוק" מתיישבת עליו, והיא עושה את זה פצצה.
הפרטים הנחוצים: "ניתוק" ("Severance") היא דיסטופיה תאגידית עתידנית שמשודרת באפל TV פלוס (האירוניה לא חמקה). מרבית פרקיה בוימו על ידי בן סטילר ומככב בה אדם סקוט המעולה שהתבגר וקיבל מאפיינים דיוויד טננט-יים. גם פטרישה ארקט שם, ג'ון טורטורו בתפקידו הקבוע ("אני אהיה מוזר וארגש אתכם"), כריסטופר ווקן ועוד. קאסט יפה.
נרטיבית ואסתטית, כל העסק מרגיש כמו שילוב בין קפקא, אורוול, פיליפ ק. דיק, ווס אנדרסן וצ'ארלי קאופמן. מדובר בסדרה מהממת ויזואלית. וינטג'ית ועתידנית בעת ובעונה אחת, מלאה בשוטים סימטריים, גאומטריה מהפנטת, סבכי מסדרונות בהירים וסיוטיים ופלטות צבעים יפהפיות. גם הסיפור מעניין: חברה טכנולוגית בשם לומון היא אחת מחלוצות השימוש בהליך טכנולוגי שנוי במחלוקת, רפואית ואתית, בשם "ניתוק". במסגרתו, מחדירים למוח העובד - שמסכים לכך מראש, כמובן - שבב זעיר שיוצר ניתוק מוחלט בין האדם שבעבודה לזה שבמחוצה לה.
כלומר - העובד (שמכונה "הפנימי") לא יודע דבר על חייו שלו עצמו מחוץ לעבודה, ולהיפך. האדם שמחוץ לעבודה (שמכונה "החיצוני") לא יודע דבר על העבודה שלו עצמו וחיי המשרד שלו. הם כמו שני אנשים שונים, אבל רק לאחד מהם - החיצוני - יש שליטה על האם לבוא לעבודה או לא. ה"פנימי" למעשה כלוא שם, אין לו חיים מחוץ למשרד, אין לו יכולת לעזוב ולהתפטר, וגם לאדם שהוא הופך להיות מחוץ למשרד אין כל מידע על מה שעובר עליו או על מה עושים לו במהלך יום העבודה.
הסיפור שלנו מתחיל בעוד יום שגרתי של מארק (סקוט) בעבודתו במחלקת המנותקים של לומון. מארק, שלא התגבר על מות אשתו והסכים לעבור את הליך הניתוק רק כדי לשכוח אותה לתשע שעות ביום, מגלה בוקר אחד שחברו למשרד, פיטי, לא יגיע יותר. הוא מקבל קידום, וצריך לקלוט את הֶלי (בריט לואר המעולה), העובדת החדשה. הלי, שעברה את הניתוק והתעוררה למעשה כאדם חדש במקום העבודה, מחליטה מהר מאוד שהיא לא מעוניינת לעבוד שם, אבל גם מגלה שאין לה איך לעזוב. מארק שמחוץ למקום העבודה מקבל לפתע ביקור מאדם זר שטוען ששמו פיטי, ושהוא חבר של הגרסה של מארק בעבודה. הוא מספר שהצליח לעקוף את השבב וגילה שהדברים שהחברה עושה, וגם האופן שבו מתייחסים אליהם בעבודה, רחוק מלהיות תקין.
מכאן נפרש בפנינו מותחן פסיכולוגי תאגידי מעולה. הסיפור שלו היה יכול לזוז מעט יותר מהר, לעתים זה מרגיש כאילו לוקחים את הזמן כדי להשתהות על ויזואליה ועל העולם הייחודי, אבל הוא עדיין סוחף מאוד. הוא גם מעלה שאלות מעניינות על מקומות עבודה והיחס שלהם אל עובדים כאל "משפחה" או כאל "רכוש", על ההפרדה בין להיות עובד לבין להיות, ובכן, בן אדם.
העובדים המנותקים, שלא יודעים דבר על עצמם, נראים קצת כמו ילדים מבולבלים. הם מנוהלים על ידי מערכת של פרסים, עונשים והררי בירוקרטיה ופרוטוקולים. הם סובלים ולא יכולים לעזוב, וגם אם יצליחו הרי זה אומר, בעצם, שיחדלו להתקיים. המעסיקים מתוארים כשילוב בין הורים מתעללים לפסיכופטים תאגידיים. ואמנם רוב הזמן המקום נראה כמו גיהינום מעוצב, אבל מדי פעם משתחלים פכים מחיי המשרד הרגילים, אלו שיש לכולנו, ואי אפשר שלא להצטמרר. הרי אם דבר כזה היה קורה הוא היה קורה בדיוק ככה, פשוט מעוצב פחות טוב.
הסדרה מרגישה לפעמים כמו סאטירה עתידנית ויש בה הרבה רגעים מצחיקים, גם כמה מפחידים, אבל ככל הנראה היא בעיקר מוזרה. מסוג המוזרויות שהן מספיק ליד המציאות על מנת שירגישו לנו מוכרות. מוזרות שהיא לא מנג'סת או מנכרת את הצופה, אלא עוכרת שלווה.
ועם כל המוזרות והעיצוב האקססיבי, יש בה גם לב. כי למרות החיים בגיהינום התאגידי, כשהמנותקים הם קליפות אדם נטולות ביוגרפיה או אישיות שעברו דה הומניזציה מוחלטת, הם עדיין מחפשים אחר קשרים וחברויות, התרגשות ורגשות. הכל מבצבץ כל הזמן, כי כנראה שאין דבר כזה ניתוק מוחלט. אפשר לנטרל זיכרונות, אבל לא נשמה. האנושיות, בסוף, מנצחת גם את התאגיד הגדול ביותר.