ונפתח בבדיחה על גזלייטינג:
- שמעתם את הבדיחה על הגזלייטינג?
- לא.
- כן, אתם כן שמעתם.
האם איתמר עשה לקארין גזלייטינג? תשמעו, לא היה זוג אחד שראיתי השנה על המסך שלא עשה זה לזה גזלייט. יכול להיות שגזלייטינג זה פשוט חלק ממכלול ההתנהגויות האנושיות המעפנות, וכולנו כל היום עושים את זה אחד לשני, וזה פשוט קיבל פתאום שם ותשומת לב ולכן אנחנו שמים לה לזה בכל מקום? וזה לא רק גזלייט, כולם נראים פתאום כל כך רעילים ואביוסיביים, יכול להיות שהם - היכונו למילת הקוד של השנים האחרונות - נרקיסיסטיים?
בשנים האחרונות אנחנו יושבים בבית ומהרהרים לא מעט בזוגיות המרקיבה של עצמנו. הקורונה האיצה תהליכי פרידות וגירושים, הכליאה בבית הציפה מתחים ושנאות, פעם היה אפשר לחיות עם אנשים בלי לפגוש אותם יותר מדי, הזכות הזאת נגזלה מאיתנו. למרבה המזל החברים בטלוויזיה הבינו שהדבר שימנע מזוגות לריב כל ערב על הספה הוא לצפות בזוגות אחרים רבים כל ערב על הספה ואז לרכל עליהם ולהרגיש עליונות, אז הם פוצצו את המסך בסדרות על זוגיות ועל טיפול זוגי.
"תמונות מחיי נישואין", עוד לפני כן "סיפור נישואים" - הסרט היפהפה של נוח באומבך ב"נטפליקס", "חתונה ממבט ראשון", מעבדת הזוגות של "גופ" בנטפליקס, "טיפול זוגי" של שואוטיים עם המטפלת הישראלית אורנה גורלניק ועכשיו גם הגרסה הישראלית שעולה בתאגיד. מיטיבי הלכת כבר האזינו לפודקאסט הטיפול הזוגי המשגע של אסתר פרל "Where should we begin". ויש עוד המון. בשנים האחרונות, המסך אובססיבי לזוגיות מתפוררת, וזה טבעי – המונוגמיה מפרפרת ואנחנו לא יודעים מה לעשות איתה מלבד לחטט בפצע הזה.
"טיפול זוגי" של "שואוטיים" זכתה להצלחה וביקורות מעולות, זה היה רק עניין של זמן עד שנזכה לגרסה מקומית, שעלתה אתמול בתאגיד ובהחלט מנסה לשמר את ערכי המותג המקורי. שרון ברעם וולובסקי, מטפלת התכנית, נראית מקצועית וחכמה, היא מלווה את ארבעת הזוגות שהתנדבו לעבור טיפול זוגי אל מול המצלמות, וזה מרגיש כאילו היא באמת רוצה לעזור להם. יש בתכנית משהו לא מתלהם ולא צהוב כפי שיכל להיות. כלומר, קשה שלא להתכווץ מול זוגות שרבים בחדר הטיפולים ומולנו – תמר ואגמון למשל, שנשואים עשר שנים וכשהם רבים הוא שולף מצלמה כדי לתעד את הריבים, באופן נורא מכוער ואלים. אבל התכנית מאוזנת, נמנעת משיפוטיות ומהצגה חד צדדית של מושאיה. כך יוצא שאנחנו לרגע חושבים שתמר היא מניפולטיבית ומשוגעת, ולשנייה שאגמון הוא בן זוג מהגיהנום, אבל לא מפתחים דעה נחרצת על אף אחד מהם. כלומר, רק דעה נחרצת על כך שאלו שני אנשים שייטב לכולם אם יתגרשו, אבל לכו תדעו מה יקרה עד סוף העונה.
כולם נראים נורא אומללים
ועדיין, קשה להבין למה מישהו ילך לתכנית הזאת. בניגוד ל"חתונמי" אלו לא אנשים שיהפכו לסלבס או שזה מעניין אותם, אז לא ברור למה החשיפה הרגשית שווה להם את זה. זוגות כמו רינת ועמנואל, למשל, שהאופן שבו הם מתארים את הריבים שלהם מעורר אי נוחות ואם הם היו משודרים בפריים טיים של ערוץ מסחרי היו מנותחים למוות בשלל שרשורים שקוראים לה לעזוב אותו ומשתמשים במילים כמו "אביוז". גם זוג כמו הדס וליאור, שמתוודים על מעקבים זה אחר זה או ניהול חשבונות נפרדים מיד מעוררים בנו שיפוטיות.
התכנית מזכירה לנו, שוב, עד כמה כולנו נמשכים לפצע שלנו, ואיך הבאג בזוגיות זה שבסוף המשיכה מתמסמסת והפצע נשאר. יש בצפייה חלקים מעיקים נורא, כולם נראים שם נורא אומללים, אבל יש גם רגעים קטנים ומרגשים של חסד שמזכירים לנו ולזוגות שבסך הכל מדובר בשני אנשים שפעם אהבו אחד את השני ואולי יצליחו שוב. לא כל הטיפולים מעניינים באותה המידה, יכלו גם לחסוך מאיתנו את צילומי האווירה הזוגיים המשעממים בין הטיפולים, אבל רוב הצופים יוכלו לזהות שם את עצמם או לפגוש דפוסים זוגיים שחוו פעם.
ועם זאת, אני חייבת להודות שאני מרגישה כבר עייפות מול הז'אנר. אולי מדובר באוברדוז, באמת שעברנו יותר מדי לאחרונה. יכול להיות שהגיע הזמן לקחת הפוגה, להחזיר את הזוגות לחדר טיפולים נטול מצלמות, וגם את המטפלים (אלוהים, במיוחד את המטפלים, לכו לעבוד כבר). לבטל את ההפיכה הזאת של פסיכולוגיה למוצר צריכה וצפייה, להירגע קצת עם הדיבור הפסיכולוגי על דמויות טלוויזיוניות שאנחנו לא מכירים ועם אבחנות חסרות אחריות על בסיס פרגמנטים ערוכים.