אחרי הופעת חימום קצרה וקסומה בדמות "סטודיו לחלומות" של "הקול בראש", באולפני פיקסאר נכנסים רשמית לזירת סדרות הטלוויזיה המקוריות לגמרי - ומביאים לדיסני+ את "ניצחון או הפסד" ("Win or Lose"), שהיא בעיקר הדבר השני. האשם העיקרי בכך הוא הקונספט של הסדרה המצוירת החדשה, קונספט שתואר על ידי דודו אהרון כ"לשני הצדדים יש מטבע" בימי "חי ב-LA LA לנד": לכל אירוע יש כמה זוויות, לפעמים שתיים ולפעמים שמונה, ואין גימיק קולנועי-טלוויזיוני מפתה יותר מפורמט הרשומון ש"ניצחון או הפסד" מיישמת.
אבל ב"ניצחון או הפסד" הרשומון הוא לא של אמיתות, אלא של תחושות - הכניסו כאן כלים עלילתיים לא מאוד מקוריים שכבר ראיתם בסרטים אחרים של פיקסאר - והחפיפה בין שמונת הסיפורים שבסדרה, כשכל אחד מקבל פרק משלו, היא מינורית עד לא קיימת. סיפור המסגרת הוא של קבוצת סופטבול לנערות, כולל שאר הגורמים שמקיפים את חברותיה על המגרש ומחוץ לו, אך למעט כריכה מינימלית בין סיפור לסיפור "ניצחון או הפסד" פשוט מפליגה בכל פרק למחוזות שלא תראו אחר כך בהזדמנויות אחרות. אולי אלה צ'קים שעוד תפדה בהמשך, שכן רק ארבעת הפרקים הראשונים נמסרו לביקורת, אולי זו העלילה הטרנסית שנגנזה ושיבשה להם את כל הפאזל. במבחן התוצאה, סדרה טובה (בטח מהז'אנר הפיקסארי) צריכה או סיפור או גימיק. פה הסיפור חרוש, והגימיק סתמי.
אם בשנה שעברה ניתן היה להתרשם מהאופן שבו הסרט "הקול בראש 2" טיפל בחרדה ובביטויים ויזואליים שלה, ב"ניצחון או הפסד" אותה חרדה - מעין גוש הולך ותופח, שמציעה לנערה ריפליי לילי של כל הטעויות שעשתה במהלך היום - כבר מרגישה כמו חיקוי דהוי של אחותה הגדולה. בכלל, הסדרה כולה לא מרגישה כמו ניסיון אמיתי של פיקסאר להתמקצע בטלוויזיה, אלא כמו פתרון דיור לסיפורים ותסריטים שהיה מאוחר מדי לגנוז אותם. כי קונספט רשומון התחושות עבד טוב כשהוא סתם היה ברקע של סרטי האולפנים הגאוניים, בלי להאכיל אף אחד בכפית כפי שקורה כאן. ומה שהכי תמוה ב"ניצחון או הפסד" הוא עניין הקהל: היא לא מספיק מונגשת לילדים, ובטח שלא מספיק מתגמלת עבור הקהל המבוגר.