במהלך הצפייה ב"הקרב על אובר" ("Super Pumped: The Battle for Uber"), לא יכולתי אלא לשאול את עצמי: כמה חשוב להיות מקורי? המיני-סדרה של רשת שואוטיים שעלתה השבוע ב-HOT, על נסיקתה ונפילתה של האפליקציה שלימדה את כל העולם המערבי שיש עוד אופציות מלבד מוניות (חוץ מישראל, כמובן - אנחנו נמשיך להסתפק בהן), נראית כמו לא מעט סרטים וסדרות שראינו בעבר. ובגלל שהאנשים הטובים שאחראים לסדרה הזאת יודעים לעשות את העבודה, זה לא משנה. הסדרה אולי נראית כמו חיקוי של שירים שכבר שמענו, אבל זה לא אומר שהיא חיקוי גרוע בהכרח.

מוקד הסדרה הוא טראוויס קלניק, ממייסדי אובר, איש שקשה לקבוע אם הוא סתם דושבג מעצבן או שמא מדובר בסוציופת עם אמביציה מסוכנת ואלימה. הסדרה נפתחת אחרי הקמת אובר, כשזו כבר הייתה על הרגליים ורק חיפשה אנשים שיזרקו עליה מספיק כסף, אבל לפני שהייתה חלק טבעי מהיומיום של האדם המערבי. המצב משתנה עבור טראוויס כשבדרכו נקרה ביל גורלי (קייל צ'נדלר בתפקיד סולידי ומוצלח), האיש עם הכסף שהשקיע באובר ובבחור הדברן והחלקלק שעמד מאחוריה.

הבעיות מתחילות כשטראוויס מתחיל לדהור קדימה על גבי אובר, אותו חד קרן מנצח שהרביע, בלי להסתכל את מי הוא דורס בדרך. אובר בהנהגתו נהיית תאגיד שלא בוחל באמצעים שמזכירים את המאפיה האיטלקית יותר משהם מזכירים חנונים מהחוג למדעי המחשב. ובלי שהוא שם לב אובר נהיית לחברה עם אווירת עבודה רעילה, מטרידנים שנשארים בתפקידים בכירים כי רק הם יודעים לתכנת ככה יפה, ותעשיית התחבורה הפרטית משתנה לבלי היכר בלי שלתאגיד שמשנה אותה יהיה אכפת.

נראה שאין זמן מתאים יותר לסדרה כמו "הקרב על אובר". העצבים על בועת ההייטק רק הולכים ומתעצמים בשנים האחרונות, ויש משהו מאוד מספק בצפייה בטראוויס מדבר כמו הפוץ המבחיל ביותר בעולם כלפי עובדיו ולשנוא אותו בלהט. עבורי, השנאה הזאת לטראוויס הייתה דלק יעיל למדי במהלך הצפייה בסדרה, ולא נראה לי שמדובר בבאג אלא בפיצ'ר: את טראוויס מגלם ג'וזף גורדון-לוויט, בחור שבקריירה הלא-קצרה שלו בעיקר גרם לי להתאהב בו לחלוטין, בין אם גילם בחורים פצועים ומעונים ובין אם גילם גברים מקסימים ומאוהבים. הפרסונה של השחקן מעוררת אמפתיה וחיבה, אבל הדמות שהוא מגלם הפעם מעוררת חשק עז לתת לו כאפה עם הצד המעליב, והניגוד הזה פשוט עובד.

ל"הקרב על אובר" יש עוד אס אחד חיוני במיוחד עבור כל מי שעדיין עולות בו דמעות כשהוא נזכר ב"להרוג את ביל": אומה תורמן, שמגיעה אחרי כמה פרקים בתפקיד היסטרי ומשעשע במיוחד בתפקיד אריאנה הפינגטון, עוד מיליארדרית שמרפדת את הכיסים של אובר כשטראוויס נקלע לצרות מול משקיעיו. במבטא מפואר אך לא ברור וחמושה בתסרוקת אימתנית ומהממת, תורמן באה להפוך את האירוע לחגיגת קאמפ מענגת לפרקים, וזה כמעט עובד לה.

העניין הוא שטראוויס וחבריו הם דמויות מהסוג שראינו כבר. למעשה, מדובר בסרט שכבר ראינו; הוא היה הרבה יותר טוב כשקראו לו "הרשת החברתית" והשנה הייתה 2010. סטארט-אפ שעומד לשנות את העולם, גבר מנותק רגשית שעומד בראשו, קרבות תאגידיים על אגו וכבוד - כן, אין ספק שמדובר ביצירה משלימה לאותו סרט מופתי מלפני עשור וקצת. הדיאלוגים של "הרשת החברתית" היו כמה מהגדולים ביותר שנכתבו לסרט הוליוודי אי פעם, ולעיתים קרובות נראה שהדיאלוגים ב"הקרב על אובר" נשמעים כמו ניסיון מיוזע להתקרב לאותו נס שהתסריטאי אהרון סורקין חולל בסרט ההוא. אזכורי תרבות הפופ, הנאומים הארוכים שלא-לצורך, ההתחכמויות החינניות לכאורה; לפעמים זה מצליח לסדרה, אבל כשנזכרים בכל מה שהיא מנסה לחקות, זה קצת לא נעים. 

אומה תורמן, ג'וזף גורדון-לוויט,
חגיגת קאמפ. אומה תורמן וגורדון-לוויט ב"הקרב על אובר"|צילום: Elizabeth Morris/Showtime, יח"צ באדיבות HOT

לא רק הדיאלוגים מרגישים כמו משהו שראינו כבר. לעיתים קרובות, הסדרה משתמשת בכל מיני גימיקים ויזואליים שהיו שיא האופנה בקולנוע של 2004, ומאז התחילו להימאס על כמעט כולם. כתוביות על המסך, קריינות אירונית ומשועשעת, סצנה שלמה שמעוצבת כמשחק מחשב. זה בפירוש הופך את הצפייה לקלילה יותר, אבל זה עדיין לא תורם לעלילה, לדמויות או לסיפור כמעט בכלל. את אותה קריינות אירונית, אגב, תורם קוונטין טרנטינו, וזה אמנם נחמד מאוד להיזכר באיש שהגדיר מחדש את כל מה שמגניב לפני רבע מאה, אבל גם הנוכחות שלו מזכירה שיש סרטים וסדרות שאשכרה מחדשים לנו משהו, ויש את אלה שמתחקים אחריהם. 

מה שמחזיר אותי לשאלה ששאלתי בהתחלה: האם עד כדי כך חשוב להיות מקורי? התשובה היא, למרבה ההפתעה, לא: לפעמים פשוט כיף לראות תככים תאגידיים ומזימות עסקיות גם בלי שמשפחת רוי מ"יורשים" תתעסק בהם. לפעמים כיף לראות תאגידי הייטק עצומים שהולכים מכות גם בלי שנצטרך לבדוק אם "הרשת החברתית" או "סטיב ג'ובס" עדיין זמינים בנטפליקס. "הקרב על אובר" היא סיפור על היבריס קפיטליסטי ועל האנשים שהוא קובר בדרך, וככזה היא עושה את העבודה. אנחנו פה בארץ נמשיך לעלות על אוטובוסים, ואולי נתפנק במונית במקרה הרע; אחרי כמה פרקים מהסדרה הזאת, נפל לי האסימון - יכול להיות שאנחנו לא מפספסים שום דבר.