התגובה האוטומטית ל"דאהמר - מפלצת: סיפורו של ג'פרי דהאמר", הסדרה החדשה של נטפליקס, תהיה בפשטות "איכס". לא "איכס" שנובע מרתיעה מהסדרה עצמה – מדובר בסדרה מצוינת ומומלצת לחובבי הז'אנר – אלא כזה שבא מכל הלב למראה התחלואות השונות שמוצגות בה. כאמור, מדובר בסדרה מצוינת, אבל לא משהו שאמליץ עליו לבעלי הלב החלש. זהו לא "איכס" שטחי מהסוג שנאמר כשהשקית של הזבל מטפטפת עליך ביום חם, אלא "איכס" שטומן בחובו תדהמה מהתהומות שאליהן נפש האדם יכולה להתדרדר – וגם, פשוט היגעלות למול כמה מחזות ביזאריים למדי.
ג'פרי דאהמר הוא סלב בקרב חובבי סיפורי רוצחים סדרתיים. שזה הגיוני, כי בין כל הרוצחים הסדרתיים שאמריקה סיפקה לנו, הוא אחד מהמבחילים ביותר; דאהמר, שרצח 17 איש, היה מתמקד בגברים צעירים אסייתיים ושחורים, בדרך כלל, ואחרי שרצח אותם היה משתמש בגופותיהם בדרכים "יצירתיות": אונס אותן, מבתר אותן, שומר חלקים מהן למזכרת, אוכל אותן. כל אלה, אגב, מוצגים יפה מאוד במהלך הסדרה. הסדרה עוקבת אחרי דאהמר, בגילומו של אוון פיטרס ("אימה אמריקאית", "הסודות של איסטאון") - משנות ילדותו בפרבר אמריקאי אז גדל בבית הרוס, ועד מעצרו, שמתרחש על הפרק הראשון. בנוסף, הסדרה נותנת לא מעט מקום למעטפת שמסביב לדאהמר, ובאופן ספציפי לשכניו - ששמו לב כי יש משהו משונה בבחור הזה ואף התריעו על כך, אבל רשויות החוק לא עשו משהו עד שזה כבר היה מאוחר מדי.
אין כאן שדים או מפלצות, אפילו לא דאהמר עצמו. הכל כאן אנושי למדי, וזה מה שהופך את "דאהמר" לסדרת אימה אפקטיבית. הסדרה הגיעה מבית היוצר של ריאן מרפי, מפיק העל שאחד ממותגיו הבולטים ביותר נקרא "אימה אמריקאית". ובכל זאת, לא היה ולו פרק אחד בזיכיון הטלוויזיוני ההוא שהפחיד אותי כמו מה שהלך ב"דאהמר". "דאהמר" היא לא חגיגת הקאמפ הרגילה מבית היוצר של ריאן מרפי; זו סדרה שצריך לדעת בדיוק איך ומתי אתם תראו אותה, כי בלי הוראות ההגשה הנכונות היא תרדוף אתכם בסיוטים אחר כך. "דאהמר" לא מציגה את חיי הזוהר שמרפי הרגיל אותנו אליהם, ולמרות שזה יכול היה להיות מתבקש, אין בה הרבה הומור שחור. הכל מחוספס, דל ומכוער בעולמו של ג'פרי דאהמר; זאת אינה סדרה כיפית ומצחיקה כמו "הפוליטיקאי" או "גלי", אלא סיפור אימה ריאליסטי וקריפי.
הפרק הראשון, למשל, מקפל את הכל בתוכו באופן מושלם: מהרגע הראשון שדאהמר מוצג בפנינו אנחנו מבינים שיש לנו עסק עם איש ולו דם על הידיים, ומאותו שוט מדמם ליבנו יוצא לכל גבר צעיר שנקרה בדרכו של הרוצח. הפרק הזה, מהמוצלחים שראיתי השנה, עוקב אחרי ערב אחד ובו דאהמר מזמין לדירתו המוזנחת והמצחינה את טרייסי, גבר שחור איתו התחיל במועדון גייז. במשך 40 דקות איטיות ומורטות עצבים אנחנו רואים את שיטתו של דאהמר הולכת ומתממשת, את חשדה של שכנתו החטטנית-לטובה (ניסי נאש המצוינת בתפקיד סולידי ואמין) מתעורר ואת אוזלת היד של המשטרה שאמורה לטפל בכל האירוע. לוקח זמן עד שעניינים יזוזו בפרק הזה, אבל בין קאט לקאט משתררת התחושה שאנחנו בידיים טובות ושאף אחד לא מבזבז לנו את הזמן, מה שהופך את סיומו של הפרק למספק (אך מטריד) במיוחד.
ההסברים הפסיכולוגיים שניתנים בסדרה להפיכתו של דאהמר למי שהוא, לעומת זאת, אינם מספקים או מעמיקים מאוד: לפי הסדרה, מסתמן שמדובר בתוצר טראגי של אמא מופרעת, אבא קשוח (ריצ'רד ג'נקינס הנהדר מ"עמוק באדמה"), הדחקה לא בריאה של נטייתו המינית וחיבה מולדת ולא מטופלת לאיברים פנימיים של יצורים חיים. אוון פיטרס מעביר את כל אלה במומחיות, גם אם מסתמן שאין לו עניין לגרום לדאהמר לעורר אמפתיה, חמלה או רחמים: הוא מגלם אותו באנושיות, ועדיין מקפיד לתת לו מניירות שיבהירו לנו שיש לנו עסק עם טיפוס חריג וחסר רחמים. אם כבר, זהו ההסבר הפסיכולוגי האמיתי שהסדרה מציעה ללידתו של דאהמר כרוצח סדרתי: מההתחלה היה דאהמר משונה עבור חבריו ומשפחתו. העולם לא ידע איך לאכול את דאהמר, אז דאהמר, כך מסתמן, החליט לאכול אותו בחזרה.
מעניין מזה הוא ההסבר החברתי שהסדרה מציעה לסיפורו של דאהמר. הרי רוצח כמוהו לא היה יכול לעלות ולפעול בלי שהחברה בה הוא חי תאפשר את זה; בימיו כרוצח סדרתי פעיל, דאהמר התגורר בשכונת מצוקה במילווקי, ושכניו היו אנשים עניים ולא-לבנים. התחושה היא שהמשטרה לא התעניינה כל כך באנשים שנעלמו אחרי שנפגשו עם דאהמר - כאמור, הוא רצח גברים שחורים ואסייתים - וכשהם כבר הוזעקו בשל אירוע חשוד זה או אחר הם רק רצו לעוף משם מדאגה שמא הריח יידבק למדיהם. דאהמר עשה את הציד שלו בשמורה שרשויות החוק של שנות השמונים ותחילת התשעים פשוט לא רצו להגן עליה.
"דאהמר" היא עוד חוליה בשרשרת בלתי נגמרת של סדרות שמבוססות על מקרי רצח ופשע נוראיים, ויש משהו מציצני, אולי אפילו פגום, בזיקה שלנו לסיפורי רצח שקרו באמת. ובכל זאת, העיסוק של מרפי בסיפורו של דאהמר משמעותית פחות שטחי מהסטנדרט שהורגלנו אליו בז'אנר. בזכות בימוי חכם, משחק מוצלח מצד כל המעורבים בדבר ורצון אמיתי להבין באיזה אקלים חברתי עקום סיפור מוטרף כזה יכול להתרחש, "דאהמר" היא אחד התוצרים הטלוויזיוניים המוצלחים לסתיו הבא עלינו לטובה. אבל חשוב לומר: מי שלא מעוניין בסיוטים, מוטב שיראה את הסדרה לפני שמחשיך, וכדאי שלא יעשה זאת לבד.