כשנודע שג'וליה רוברטס עובדת על סדרת טלוויזיה, אפשר כבר היה להבין שמדובר במשהו מיוחד. רוברטס לקחה על עצמה גם את הטייטל והחובות של מפיקה בפועל, ועל משחקה ב-Homecoming הרוויחה מעט מאוד, לפחות באופן יחסי לשחקנים אחרים ברמתה שעברו לטלוויזיה - 600 אלף דולר לפרק, חצי ממה שריס ווית'רספון וג'ניפר אניסטון ירוויחו על הסדרה שהן עומלות עליה בימים אלה. רוברטס אמנם נמצאת במעמד הוליוודי בו היא יכולה לעשות בייסיקלי כל מה שהיא רוצה, אבל היא בחרה בפרויקט נישתי וניסיוני - עיבוד של פודקאסט מצליח לסדרה של אמזון פריים.
אבל היא לא הכוכבת הראשונה שנמשכה לסיפור של Homecoming. הפודקאסט העלילתי, שנכתב על ידי איליי הורוביץ ומייקה בלומברג, מכיל רשימה מרשימה של שחקנים: קת'רין קינר (להיות ג'ון מלקוביץ'), אוסקר אייזק, דיוויד שווימר, ושלישיית שחקנים מ-משפחה בהפרעה - דיוויד קרוס, מייקל סרה ואליה שוקט.
סאם איסמעיל, יוצר מר רובוט, לקח על עצמו את המשימה המאתגרת של עיבוד הפודקאסט לגרסת לייב אקשן, והתוצאה לכל הפחות מסקרנת. אפשר ורצוי להשוות את התרגיל הטלוויזיוני של אסימעיל ורוברטס לעיבודים של ספרים לסרטים וסדרות, שבלא מעט מקרים נכשלים בהעברת התחושה של גרסת המקור. וזה קורה גם עם פורמטים אחרים, כשהדוגמה הטובה ביותר לכך היא העיבוד הקולנועי של המחזמר שיקגו. במקור מדובר במחזמר מינימליסטי ביותר, כשהשחקניות על הבמה לובשות שחור בלבד ונעזרות רק בכמה כיסאות וסולם כדי לספר את הסיפור שלהן. הגרסה הקולנועית לעומת זאת, היא אקסטרווגנטית להפליא. איסמעיל בחר בגישה אחרת - הוא שמר על אווירת המסתורין המטרידה של Homecoming ותיבל אותה רק במה שחשב שיוסיף לסיפור מבחינה ויזואלית.
רוברטס היא היידי ברגמן, עובדת סוציאלית שקיבלה עבודה שגדולה על קורות החיים שלה - ניהול מרכז אליו מגיעים חיילים אמריקאיים לאחר שירות צבאי, ומטרתו, לכאורה, היא לעזור להם להסתגל לחיי האזרחות. העלילה מזגזגת בין העבר של היידי במרכז לבין ההווה שלה כמלצרית (או למעשה - ההווה והעתיד, מכיוון שההתרחשות במרכז ממוקמת ב-2018), כשהפרטים על מה באמת קרה שם נחשפים לאט ובקמצנות.
היידי נכנסת לפרויקט עם המון כוונות טובות וכשהיא מפתחת קשר קרוב במיוחד עם אחד החיילים, מתחילות לצוץ בה חרטות על מה שבאמת מתרחש שם, כשברקע מנדנד לה המנהל האגרסיבי שלה (בובי קאנאבלי, שמשחק בפודקאסט מתוסרט נוסף של אותה החברה שהפיקה את Homecoming). כל פרט עלילתי מעבר לזה כבר יספיילר.
אפשר להניח שמה שמשך כוכבת הוליוודית בסדר גודל כזה לפרויקט הוא האופן בו מסופר הסיפור. Homecoming - בגרסת הפודקאסט וגם בגרסה הטלוויזיונית - מרגישה כמו רעיון חדש, מרענן, לא משהו שכבר שוכפל ונלעס עשרות פעמים. התוכן הוא לא העיקר בה, אלא הצורה, האופן בו הסיפור נפרש בפנינו, ובאותה המידה גם בפני חלק מהדמויות. בדיעבד אפשר לצלול גם למשמעויות שמעבר, כמו הביקורת החריפה כלפי הצבא האמריקאי והאופן בו הוא מתייחס לחיילים שלו, אבל הצורה היא עדיין העיקר. איסמעיל מבין זאת, ובמקום להשתלט על הפרויקט עם נקודת המבט שלו, הוא מביים אותו עם הרבה כבוד לסיפור עצמו, כשהוא שואב את האסתטיקה ממותחנים פסיכולוגיים של שנות השבעים והשמונים. התוצאה הסופית היא חוויה שמרגישה כאילו היא מתרחשת בבועה. מהבחינה הזאת, הסדרה מצליחה לשחזר במדויק את החוויה של ההאזנה לפודקאסט - בשני המקרים, הצופים/מאזינים נשאבים לתוך העולם הזה ושוכחים שיש משהו מעבר לו.
יש ל-Homecoming רק חיסרון אחד, שהוא למעשה גם היתרון שלה. בדומה ל-מי מתגורר בבית היל, סדרת האימה המוצלחת של נטפליקס, גם כאן המתח נבנה על ידי פערי מידע, שמהר מאוד הצופים מבינים שיתגלו רק בשלב מאוחר יחסית. הרצון לדעת מה התעלומה שעומדת במרכז הסיפור ומניעה אותו, בשילוב עם הטיזיניג המתמשך של כל אחת מהסדרות, גורמים לכך שקשה שלא לבלוע אותן בשקיקה. זו כמובן מחמאה ליוצרים, אבל האם זו הדרך המהנה ביותר לצפות בסדרה? לא. ממש כמו בבינג' של אוכל, גם לבינג' טלוויזיוני יש שלב בו קצב ההאבסה מתחיל לעשות בחילה, אבל קשה מאוד להפסיק כשכל התשובות נמצאות בתחתית הסיר.
אם אתם שוקלים לעשות מנוי לאמזון פריים רק בשביל לראות את Homecoming, לא בטוח שהיא שווה את זה, בעיקר מפני שהפודקאסט לא פחות טוב ממנה ואין סיבה ממשית לבחור בה על פניו. מצד שני, בקרוב עולה שם העונה השנייה של The Marvelous Mrs. Maisel, מה שכבר הופך את הסיפור למשתלם יותר.
כל פרקי הומקאמינג זמינים לשידור באמזון פריים