כל עשור מלווה בהיסטוריה תרבותית ואופנתית משלו, אבל עבור מי שהיו בשנות העשרה, ה-20 או ה-30 לחייהם בשנות ה-90, התקופה הזאת מלווה בנוסטלגיה ייחודית וספציפית, שקשה מאוד להסביר למי שלא היה שם. אבל סדרת הדוקו "המגזין ווג: שנות ה-90" ("In Vogue: The 90s"), שעלתה בדיסני +, עושה עבודה לא רעה בלנסות.
"המגזין ווג" לא רק מביטה על ווג בניינטיז, אלא נוצרה והופקה על ידי האנשים שמנהלים את המגזין שהפך למותג, כולל אנה ווינטור בעצמה שמתראיינת וחתומה כמפיקה בפועל. וכמוצר של ווג, אין ברירה אלא להסתכל על הסדרה במבט מעט ביקורתי. היא כמובן מאדירה את המגזין ושמה אותו במרכז ההתרחשויות האופנתיות של התקופה, ומחליקה די בקלות על הביקורות שהמגזין ספג לאורך השנים. ובכל זאת, הנוסטלגיה לאותו עשור משמעותי היא אפקטיבית מאוד. הסדרה עשויה היטב וכוללת מרואיינים משמעותיים מעולם האופנה ומהוליווד, כולל ניקול קידמן, שרה ג'סיקה פרקר, טום פורד, נעמי קמפבל, הילרי קלינטון ועוד.
עבור הצופים שלא חוו את התקופה ההיא, "המגזין ווג" מלאה באינפורמציה על אירועי המפתח שעשו את העשור - הרצח של ורסצ'ה, התחייה של המט גאלה, קולקציית הגלאם של טום פורד לגוצ'י, הנסיקה של קייט מוס, שמלת סיכות הביטחון של ורסצ'ה ועוד ועוד. עבור מי שכן חוו את התקופה ישנו ערך מוסף (מלבד הנוסטלגיה) של אנקדוטות מאחורי הקלעים, שמובאות על ידי האנשים שהיו שם ויצרו את אותם הרגעים האייקוניים.
בגלל שזאת הפקה של ווג ולא מבט חיצוני על עולם האופנה, הסדרה לעיתים מלווה בחשיבות עצמית נפוחה של המעורבים בדבר, כך שהיא דורשת לשים את הציניות בצד, להתמסר לפנטזיה ולהתעלם מהצדדים האפלים של עולם האופנה - הנזק העצום לסביבה, תנאי העסקה מחפירים ועליות מחירים שמונעות מתאוות בצע קפיטליסטית לא מוזכרים שם.
התוצאה היא צפייה שמעלה רגשות דואליים. הילדים הקולים של עולם האופנה מזמינים אותנו, פשוטי העם, להתלוות אליהם למסע שלכאורה כולל אותנו, כשבפועל אנחנו יודעים שעבור רובנו העולם הזה סגור, או פתוח בתנאי שאנחנו מוכנים להכניס את עצמנו למינוס. כיף? כן, אבל קורטוב של חוסר נוחות. ממש כמו הניינטיז.