איפה: נטפליקס
המלצת tvbee: לצפות ולו כדי להעריך את העובדה שיש לכם עבודה, ועוד עם תנאים סוציאליים
כשדונלד טראמפ נכנס לחדר הסגלגל בינואר 2017 היה נדמה שמלחמה היא רק עניין של זמן. תנו לְבריון טוויטר גישה ישירה לפוטבול גרעיני וכל מה שנותר לעשות הוא לרדת למקלט האטומי ולחכות. אבל נשיאות טראמפ כבר נמצאת באמצע שנתה השלישית, ותרחישי האימה עדיין לא התגשמו. ימי החרדה הגרעינית של המלחמה הקרה מול הסובייטים לא חזרו, לא נפתחה חזית צבאית מול צפון קוריאה, לא הוכרזה מלחמה על איראן. אפוקליפסה? לא עכשיו, תודה. הדבר הקרוב ביותר למלחמה שמנהלת היום ארה"ב לא כולל תקיפות אוויריות של מל"טים, טנקים שועטים ומגפיים על הקרקע. במקום כל אלו, זו מלחמה ללא צבאות שמנוהלת באופן כמעט מוחלט בנשק אחד: העלאת מכסים. זו מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין.
טראמפ סימן בקמפיין הנשיאות הראשון שלו את אמריקה (הלבנה) המובטלת והכועסת כיעד אלקטורלי. את זעם המובטלים הוא היטיב לתעל לעבר אויבים ממשיים ומדומים. לסין היה תפקיד חשוב בקמפיין הזה: היא שיחקה את גוזלת המשרות, האימפריה המסוכנת שלוקחת לאמריקנים את הלחם מהשולחן. בעצם, "גוזלת" זו הגדרה עדינה לעומת הדימוי שבו בחר טראמפ לצייר את סין. בעצרת בחירות הוא אמר בפשטות: "אנחנו לא יכולים לאפשר לסין להמשיך לאנוס את המדינה שלנו". וכשטראמפ נבחר לנשיאות, לא רק שהוא לא שינה את עמדתו; הוא הפך אותה למדיניות ממשלתית.
אין הרבה קלאס באופן שבו טראמפ עוטף את מלחמת הסחר בהצהרות בוטות וציוצים ברוטאליים. אבל דווקא האמוציונליות הזאת מזכירה שהמלחמה הזאת היא לא רק קרב סטרילי של מכסים, הגבלות ועיצומים; זה גם לא רק קרב של נשיאים, פקידי אוצר ונגידים. אלו האנשים שמחליפים את המהלומות, אבל מי שיוצא מהזירה עם חבלות הם האזרחים.
***
סרט התעודה מפעל אמריקני (American Factory), שעלה בשבוע שעבר בנטפליקס, בסנכרון מושלם עם שיאה הדרמטי של מלחמת הסחר, יורד מחדרי הישיבות הממוזגים שבהם מתנהלת המלחמה אל קומת המפעל הלוהטת. במרכזו עומד מפעל לייצור זכוכית במוריין שבאוהיו, שקם על חורבותיו של מפעל נטוש של ג'נרל מוטורס. GM סגרה את המפעל ב-2008 במהלך המשבר שפקד את תעשיית הרכב, שלחה הביתה כמעט 3,000 עובדים, והולידה את הסרט התיעודי The Last Truck: Closing of a GM Plant, שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר.
שש שנים מאוחר יותר חזרו לאוהיו יוצרי הסרט, ג'וליה רייכרט וסטיבן בוגנאר, בנסיבות שנראו משמחות: חברת הזכוכית הסינית פויאו החליטה לפתוח מפעל במוריין בעלות של חצי מיליארד דולר. יותר מ-1,500 משרות נולדו יש מאין. זה היה היפוכה של התזה הטראמפית: שודדי העבודה מסין התגלו לפתע כיצרני ג'ובים.
אבל במקום פנטזיה על שיתוף פעולה אמריקני-סיני שבו כולם מרוויחים, המציאות - ומפעל אמריקני - מגלים מה קורה כשתרבויות שונות בתכלית מתנגשות סביב הדבר האחד שאמור לחבר ביניהן: כסף.
למרות שהמפעל באוהיו הוא בבעלות סינית, השם מפעל אמריקני איננו אירוני. פויאו הגיעה לארה"ב במטרה להקים מפעל שיהיה בדיוק כזה - אמריקני. היא שכרה מנהלים אמריקנים והכשירה את הפועלים האמריקנים. זה לא נעשה מתוך פילנתרופיה - פויאו חשבה שכך תוכל להתקרב, ראשית פיזית ואז מסחרית, ליצרניות הרכב באזור - אבל דבריו של יו"ר החברה קאו דוואנג מלמדים שהחזון היה גדול משורת הרווח. בשיחה עם אנשיו אומר קאו (המכונה בפיהם "יושב הראש") ש"הדבר החשוב ביותר הוא לא כמה כסף נרוויח, אלא איך זה ישנה את האופן שבו אמריקנים מסתכלים על סינים ועל סין". כשקאו מגיע לביקור במפעל במהלך הקמתו, אחד מנציגיו מספר לו על הכוונה לתלות במקום שתי יצירות אמנות - אחת סינית ואחת אמריקנית - שיסמלו את הקשר בין המדינות. "לא", דוחה היו"ר את הרעיון, "רק אמריקני. ברומא התנהג כרומאי. אל תרגיז אותם".
אבל הכעס האמריקני, מסתבר, היה רק עניין של זמן, בדיוק כמו הסבלנות של פויאו להפסדים. תרבות העבודה והניהול הסינית הצליחה להישאר מעבר לים רק עד הרגע שבו המאזנים הכספיים התחילו להטריד את מנוחתו של יושב הראש, והוא החליט להחליף את המנהלים האמריקנים במנכ"ל סיני. מי שהתרגל לחריצות הסינית הבלתי-נתפסת - יש שיקראו לה עבדות מודרנית - לא יכול היה לקבל את הרגלי העבודה האמריקניים. אחד האמריקנים מתלונן על כך ש"העובדים קורעים את התחת". יש לשער שהוא לא טועה, אבל במונחים סינים מדובר בנופשון בשכר.
ביקור של מנהלי המפעל האמריקנים בסין מספק הצצה קצרה ומאלפת לפער העצום בין שתי המדינות בכל הקשור לעבודה. העובדים הסינים עובדים 12 שעות ביום, זוכים ליום או יומיים של חופש בחודש (כולל סופי שבוע), חוזרים לבתיהם המרוחקים פעמים ספורות בשנה, ומחויבים (כן, מחויבים) לעבוד שעות נוספות בהתאם לצורך. האמריקנים נראים המומים נוכח מפגן העמלנות הסיני. אחד מהם מודה באוזני עמיתו המקומי: "העובדים שלנו עצלנים מדי". הסיני מציע לו כלל אצבע: "הדבר החשוב ביותר הוא שתהיו מאוחדים".
אבל האחדות הסינית איננה האחדות האמריקנית. אצל הסינים האחדות הזו מתבטאת במסדרי בוקר במפעל, בחברות במפלגה הקומוניסטית ובהזדהות כמעט מוחלטת עם מקום העבודה. אצל האמריקנים האחדות היא היוניון - האיגוד המקצועי. וכשהאמריקנים דורשים את האיגוד שלהם, הרומן הזה מגיע לנקודת התנגשות.
***
מפעל אמריקני זכה לתשומת לב ציבורית ותקשורתית לא רק בזכות היותו סרט מדובר עוד כשהוקרן בפסטיבל סאנדנס, ולא רק בזכות הטיימינג האקטואלי, אלא גם בשל היותו פרויקט הביכורים של חברת ההפקה החדשה "Higher Ground" אשר בעליה הם הזוג הנשיאותי לשעבר ברק ומישל אובמה (את עליית הסרט לנטפליקס מלווה גם סרטון קצר ומיותר של שיחה בין זוג היוצרים לזוג המפיקים). הבחירה של האובמה'ס במפעל אמריקני נראית, לכאורה, מפתיעה; זה איננו סרט שעושה שירות מצוין לגישה הרב-תרבותית והפייסנית של אובמה. הניסיון של פויאו להקים גשר בין ארה"ב לסין כשל. אם כבר, יש שיראו בסרט משל לממשל אובמה ולאופן שבו כוונות טובות לא תמיד משיגות את התוצאות הרצויות.
אבל דווקא משום כך מגלם מפעל אמריקני תכונה אובמהית, שלטראמפ לעולם לא תהיה: הכרה במורכבות של המציאות. "אחד הדברים שהופכים את הסרט לחזק זה שהוא לא שחור ולבן", אומר אובמה לצמד היוצרים. הפיילוט של פואיו באוהיו נכשל, אבל מלחמת הסחר של טראמפ לא נראית מבטיחה יותר. תעשיית הרכב האמריקנית, אגב, מסומנת כאחת הנפגעות הפוטנציאליות העיקריות במלחמה הזאת.
מפעל אמריקני אולי נהנה מהחותמת של אובמה, אבל הוא משדר בדיוק את המסר ההפוך מה"תקווה" שהתנוססה על פוסטר הקמפיין המפורסם. יושב הראש קאו, שהגיע לאוהיו מתוך כוונה לשתף פעולה עם אנשי המקום, מאבד במשך הזמן את אמונו במנהלים האמריקנים וטוען שהם עוינים כלפי הסינים; רוב, מפקח עבודה שרוקם חברות עם כמה מהעובדים הסיניים שמגיעים למפעל, מפוטר לאחר שהתעכב בתפעול מחשב; תרבות האיגודים האמריקנית מנוצחת על ידי התאגיד הסיני. זה חלום הזכוכית ושברו.
ואם עוד נותרה בכם תקווה, היא תספוג את מכת המוות שלה בסיום הסרט, עם ביקורו של קאו במפעל החדש, שם צופה היו"ר בפועלים שעומדים לתפעל אותו. הם לא אמריקנים עם נהלי בטיחות ותנאים סוציאליים ולא סינים חרוצים ומנוצלים; הם רובוטים. "פעם היה כאן עובד", מסביר לו אחד המנהלים. לא עוד. "אוטומציה", הוא אומר, "משמעה האחדה".
על רקע עובדים סינים ואמריקנים שמסיימים יום עבודה מבשר הסרט כי עד 2030 יאבדו 375 מיליון איש ברחבי העולם את משרותיהם לרובוטים. ככל שיחלוף הזמן, המפעל הסינו-אמריקני ייראה כמו פטנט שאיחר את זמנו, ומלחמת הסחר בין ארה"ב וסין תיראה כמו קרב על כיסאות ים על סיפונה של הטיטאניק.