אם בישראל הייתה תרבות לייט-נייט טלוויזיונית, לתוכנית כמו "סיפורים מהכורסה" (ימי שלישי בכאן 11) לא היה שום ערך. אוסף של אנשים אהובים, רובם קומיקאים, באים ומספרים למצלמה על אנקדוטות משעשעות מעברם? בשביל זה יש בארה"ב תעשייה שלמה עם מנחים בשם ג'ימי. אבל בישראל, בניכוי שי שטרן למיניהם, תוכנית האירוח הגדולה האחרונה שנראתה כאן הוגשה על ידי מי שהוא היום שר החוץ - והמפורסמים שלנו מתפוצצים מרוב סיפורים.
כמו בעונתה הראשונה, עם משתתפים כמו תום יער, יעל פוליאקוב וגורי אלפי, גם העונה השנייה של "סיפורים מהכורסה" מושיבה מול המסך הירוק שורת קומיקאים מגוונת עם תועפות של הומור עצמי. יש כאן שועלים ותיקים (רבקה מיכאלי, שלום אסייג), כשרונות מוכחים (אורנה בנאי, ערן זרחוביץ') וגם כמה שמות מבטיחים שמוכרים בעיקר לקהל הצעיר (שיר ראובן, דניאל חן). כולם מתייצבים מול המסך הירוק עם אוסף תובנות וזכרונות על נושאים מתחלפים - אהבה, לימודים, כסף, דיור, פחדים - וכולם יודעים לספר סיפורים באופן מאוד מצחיק.
הפורמט של "סיפורים מהכורסה", שבשום שלב לא מפגיש בין המשתתפים (שמצדם חושדים לפעמים שלאחרים יש בדיחה טובה יותר), הוא מקרה קלאסי של סידור עתיק שקם לתחייה הודות לקורונה. זה שהאנשים האלה הגיעו לאותו אולפן זה סתם בונוס, הם גם היו יכולים להתחבר בזום. כדי לשמור על עניין בין הקטעים, ההפקה משתמשת בשני כלים עיקריים: אחד מרענן, השני ילדותי. הארכיון המפלצתי של תאגיד השידור סידר ל"סיפורים מהכורסה" שעות של חומרי גלם חדשותיים מהעבר, כאלה שיגרמו לכם לתהות איך הם בכלל שודרו מלכתחילה, ובתיבול של כמה הופעות מביכות מנעוריהם של המשתתפים. הכלי השני הוא שימוש מושקע אך מיותר באפקטים ויזואליים מוגזמים, מה שקצת מרגיש כמו צפייה בסרט איכות - אבל באולם ארבעה ממדים, עם רוח, מים וכיסאות זזים.
למעט הבחירה המעיקה הזאת, "סיפורים מהכורסה" פשוט משתמשת באותו פורמט מיושן, ומשתמשת בו כקרקע לכשרונות וסיפורים משעשעים וחד פעמיים. בפרק ששודר אמש, על הנושא הכי ישראלי שיש - אוכל - היה אפשר לראות את נועה קולר מספרת על טראומת הקאות, את יניב ביטון מתלונן על הרגלי ההקפאה של אשכנזים ואת שיר ראובן מתוודה בפומבי על האהבה הגדולה של חייה: מנה חמה. זה מצחיק, זה מנחם, וזה בעיקר מעורר געגוע לזמנים פשוטים יותר.
ובזמן שקולר, מיכאלי או זרחוביץ' כבר לא באמת צריכים את הפלטפורמה הזו בשביל להתבלט, טוב ש"סיפורים מהכורסה" קיימת עבור הכשרונות הצעירים. בעונה שעברה היא הצליחה להרחיב את קהל המעריצים של גיתית פישר, שהייתה יכולה להחזיק עונה שלמה בכוחות עצמה, והפעם היא עושה את זה עם ראובן (שהסדרה החדשה שלה, "ילדות סכסכניות", עולה בימים אלה ב-HOT וצפויה להפוך אותה למוערכת עוד יותר) ועם דניאל חן, סטנדאפיסט שעוד נמצא בנסיקה - וכאן מוכיח שאנחנו צריכים לתת לו הרבה יותר תשומת לב.
העובדה שאיש ממשתתפי העונה הראשונה של "סיפורים מהכורסה" לא חזר לתוכנית הייתה מדאיגה בהתחלה, כי הרף שהציבה היה די גבוה, אבל נכון לפרקיה הראשונים - הגרסה החדשה עוד עשויה להתעלות עליה. יש בה תחושה של מפגש חברי עם כשרונות קומיים אדירים, ולמרות שחלק מהסיפורים שלהם די מוטרפים, הם עדיין מרגישים מוכרים. זו ההוכחה שגם בלי איפור, בלי סטים ובלי תסריטאים אפשר להיות מצחיקים. כל מה שצריך זה כמה סיפור טובים.