בתזמון מושלם, אולי לא מקרי, עם עליית הסרט "הברוטליסט" - גם לישראלים יש סרט די מופתי על אדריכלות, משפחה, הגירה ומבנים שמספרים סיפורים שלמים. ובמקרה הזה אפילו מדובר בסרט תיעודי: "עדה, אמי האדריכלית" של yes דוקו, שביימה המפיקה האמריקאית-ישראלית זוכת האוסקר יעל מלמד ("אינוסנטה"), ובו כלת פרס ישראל לאדריכלות עדה כרמי-מלמד מציגה בפרק האחרון של חייה את כל הפרקים שהיו קודם לכן.
כרמי-מלמד, היום בת 87, היא חלק ממשפחת אצולה בעולם האדריכלות - אביה ואחיה זכו בפרס ישראל בתחום אף הם, בעוד שבתה יעל מיצתה את המקצוע די מהר ועברה לקולנוע. תיק העבודות המפואר שלה כולל את בית המשפט העליון ואת אולם מקבלי הפנים בנתב"ג (ואמור היה למנות גם את פרויקט מעון ראש הממשלה הבא, שמאז הוחלף בפרויקט חדש), לצד שורת מבנים ציבוריים ואקדמיים מרהיבים ביופיים. הסרט של מלמד אכן נותן להם את תשומת הלב הנדרשת, כולל מרואיינים רלוונטים, אך שני הלבבות הפועמים בו הם אלה של האמא והבת. כי כרמי-מלמד היא לא רק אשת מבנים ושרטוטים, אלא אשת מילים חדה ועשירה. בשביל להבין את זה מספיק לשמוע אותה מנמקת את הקסם של חלון מול הסתמיות של קיר שקוף, או מתארת את ניו יורק כעיר ש"לפני שאתה מתרגל אליה, היא משתנה".
עבור "עדה, אמי האדריכלית", בדיוק כמו עבור עדה עצמה, אסתטיקה היא לא חוש אלא ברירת מחדל. את אותה פדנטיות ויכולת ליטוש שהאמא מיישמת במבנים שלה - הבת מיישמת בסרט האישי מכולם. ולמרות שגיבורת הסרט בורחת כמו מאש ממענה על שאלות אינטימיות יותר, כפי שניכר עם מערכת היחסים הלא לגמרי פתורה שלה עם אחיה, מלמד הבת בכל זאת יודעת איך להפוך את חומר הגלם הזה לתוצר שלם, ישיר וסוחף. איזו זכות הייתה לה להיוולד לאישה מוכשרת שאין דברים כאלה, איזו זכות הייתה לאמא להביא לעולם בת כל כך אוהבת ורגישה למרות שכמעט ולא גידלה אותה, ואיזו זכות יש לנו לצפות בכל זה מתנגש באופן הכי הרמוני שיש.