בעשור הראשון של שנות ה-2000 הרבה חברות הפקת סרטים רצו לשים את ידיהן על ה-"הארי פוטר" הבא. מפלצת הכסף והפרסום יצרה סטנדרט חדש לפיו כל ספר פנטזיה עלול להפוך לתופעה תרבותית. כך שלא עבר יותר מדי זמן עד שניו-ליין סינמה החליטה לרכוש את הזכויות על טרילוגיית הפנטזיה "חומריו האפלים" מאת הסופר הבריטי פיליפ פולמן.

אני בכוונה מרפררת אל "הארי פוטר" ולא, לצורך העניין, "שר הטבעות", שגם יצא כסרט ב-2001, כי יש להם מאפיין משותף: בשני העיבודים הקולנועיים האלו ניסו לפנות לקהל של בני נוער, מה שאיפשר להם להגדיל את קהל היעד הפוטנציאלי ולייצר סרט חביב לכל המשפחה. הבעיה? "חומריו האפלים", בניגוד ל"הארי פוטר", מעולם לא הייתה מיועדת לנוער.

ב-2007 הסרט יצא לאקרנים ונכשל בקופות. מעריצי הספרים לא הופתעו, השינויים המהותיים שנעשו במעבר למסך הגדול הרסו לחלוטין את מה שייחד את היצירה של פולמן - הביקורת על הדת הממסדית נעלמה כליל, הדמויות עברו אינפנטיליזציה והניסיון להעביר את הרעיונות המורכבים של הספרים כשל. כשעלו יותר מוקדם השנה פרסומים שניו-ליין סינמה מתכוונים לעשות ניסיון נוסף עם אפוס הפנטזיה והפעם בשיתוף עם HBO, כולנו קיווינו שהפעם הם יהיו הרבה יותר שקולים ויפיקו לקחים מכישלון העבר. למזלנו, זה בדיוק מה שקרה.

 

כמו בספרים, הסדרה נפתחת כשמכירים לנו את ליירה בלאקווה, ילדה בת 12 שיוצאת למסע בעקבות היעלמויות מסתוריות של ילדים ברחבי המדינה. היא חיה ביקום מקביל שקצת דומה לשלנו, אבל גם קצת לא. ביקום של ליירה, לכל בן אדם יש "דמון" - התגלמות פיזית של נפש האדם המופיעה בצורת בעל חיים. דמון של ילד יכול לשנות את צורתו בהתאם למצב הרוח או לפי גחמה של הרגע, אך כשבן אדם מגיע לבגרות - הדמון מתקבע לצורתו הסופית ואינו יכול להשתנות יותר. עוד הבדל מהותי בין היקום שלנו לזה של ליירה, הוא מעמדה של הכנסייה, שבגרסה שלהם מדובר בארגון דתי הנקרא "המגיסטריום". במקום להיחלש, הדת הממסדית תופסת מקום מהותי בשלטון ובמוסדות הממלכתיים ומשפיעה על הדמויות בצורה מרחיקת לכת.

מלבד העובדה שהסדרה יפהפייה ומרשימה מבחינה ויזואלית (בכל זאת, HBO), היא גם מצליחה להיות סוחפת. אני יודעת שזה טיעון מופשט ולפעמים קל מדי כדי להסביר למה סדרה עובדת טוב, אבל בניית המתח בה פשוט מצליחה להיות אפקטיבית. כל הסצנות של ליירה וגברת קולטר (בגילומה הפסיכוטי ובו זמנית מעורר אמפתיה של רות ווילסון) הן מותחן פסיכולוגי עשוי היטב, וכבר בפרקים הראשונים תתקלו בכמה טוויסטים שיתפסו אתכם לא מוכנים.

 

יש בסדרה לא מעט ליהוקים גאוניים, כמו לין-מנואל מירנדה בתפקיד האווירונאוט הטקסני לי סקורסבי, אבל השחקנית דפני קין (שגנבה את ההצגה כלורה ב"לוגאן") מוכיחה שהליהוק שלה הוא לא פחות ממושלם. היא מצליחה להעביר את הרוח הממזרית והכריזמטית של הגיבורה, ומספקת כבר בפרק הראשון את אחד הרגעים הכי נוגעים ללב במערכת היחסים המורכבת עם הדוד שלה, הלורד עזריאל.

אי אפשר להתעלם מהתרומה של להיט אחר של HBO לתוצר המוצלח - נו, הסדרה הקטנה הזאת, "משחקי הכס". אפילו הפתיח שלהן כמעט זהה. אם פעם האינדיקציה להצלחה של ספר הייתה עיבוד קולנועי, אז הסדרה שמבוססת על ספריו של ר.ר. מרטין שינתה את חוקי המשחק. אדפטציה טלוויזיונית כבר לא נחשבת ל"נחותה", ויכולה להנות מתקציבים ורווחים שלא יביישו את מייקל ביי. אבל אין ספק שהתרומה הכי חשובה של "משחקי הכס" ל"חומריו" הייתה התובנה שאין צורך לרכך את התכנים האפלים והבוגרים יותר בסדרת הספרים ולהחניף אותה לקהל צעיר, כי יש לה קהל יעד משתלם לא פחות. התחושה היא שסוף סוף קיבלנו את טרילוגית "חומריו האפלים" על המסך בדיוק כפי שהיא צריך להיות - קסומה אבל לא מתחסדת.

אם פעם תסריטאים היו צריכים לשבור את הראש בניסיונות לדחוס עלילה של ספר עם 800 עמודים ל150 דקות מסכנות, אז ברור שמרווח הזמן שסדרת טלוויזיה מעניקה לספרים הוא מבורך. הבעיה היא שלפעמים מורגש שנותר קצת זמן "סחלה", לא במידה שפוגמת בצפייה, אבל כן גורמת ללא מעט רגעים מתים, קווי עלילה שלא תורמים לסיפור הכללי והשתאות מיותרת מהנוף.

עוד בעיה נובעת מהניסיון להנגיש את הסדרה לצופים פחות בקיאים, דבר שיוצר דיאלוגים נטולי סאבטקסט שקיימים רק לשם האקספוזיציה. זה יכול להיות קצת מנג'ס, אבל קשה לבוא בטענות כשצריך להכיר עולם חדש וסבוך כל כך. לפעמים התוצאה מטרחנת, לפעמים זה מספיק חינני כדי לרדת בגרון.

אבל כל אלו הן התקטננויות קטנות שמתגמדות לעומת כמה שהסדרה באמת טובה ובאמת עובדת. בתור מי שצולקה מהניסיון הכושל של 2007 להביא את הסיפור הזה למסך, עכשיו אני יכולה למות בשקט. סוף סוף "חומריו האפלים" קיבלה את הכבוד הראוי לה.