אורכו של כל פרק במשפחת רומנוב, הסדרה החדשה של יוצר מד מן מתיו ויינר, הוא שעה וחצי. אוקיי, שעה עשרים ומשהו. לפני שניגש לסדרה עצמה, יש להידרש לבעיה הזאת, וכן, מדובר בבעיה. החופש האומנותי שנטפליקס ואמאזון מעניקות ליוצריהן הוא אמנם מבורך, אבל לעתים - בדקה ה-65 של פרק בסדרת טלוויזיה למשל - קשה שלא להתגעגע לחוקי הברודקאסט הקשיחים, מסגרות הזמנים הנוקשות ופרקי הזמן הסבירים שבני אדם אמורים להקדיש לצפייה / בהייה בתכנים.
מה שקרה עם משפחת רומנוב הוא הגיוני. אחרי הצפייה במד מן, המסקנה המתבקשת היא שמתיו ויינר (שכתב גם שתי עונות של הסופרנוס) הוא גאון, וכתוצאה מכך, אמאזון ניגשו אליו והציעו משהו בנוסח "בוא אלינו, הנה גזיליון דולר שאנחנו שופכים לך על הראש". בין לבין הוא גם הואשם בהטרדה מינית על הסט של מד מן, אבל בניגוד לקריירות אחרות שהתאדו, או לפחות נכנסו להשהיה כלשהי, אמאזון החליטו שויינר גאון מספיק על מנת להחליק לו על זה. ככל הנראה הם הציעו לו תקציב בלתי מוגבל וחירות מוחלטת, או כך לפחות זה נראה על המסך.
ויינר, מעצם היותו בן אנוש, הסכים. אם כולם אומרים לך שאתה מדהים וחשוב וכל דבר שאתה מייצר הוא מבריק, מתישהו אתה מתחיל להאמין בזה. ואם אתה מרגיש שכל פרק בסדרה החדשה שלך צריך להיות באורך של שעה וחצי, ולא פחות מאנתולוגיה מרהיבה אך קלושה על צאצאי שושלת רומנוב, ושאחד הפרקים צריך להיות כולו בצרפתית, אתה תלך על זה. כל מקבלי ההחלטות יהנהנו ויגידו לך שבטח, זה מדהים, אתה נהדר, בכלל לא נמנמתי מול המסך רבע שעה כי זה חתיכת פרויקט מגלומני ואתה עצמך נודניק עצום.
משפחת רומנוב מורכבת משמונה פרקים, ארוכים כמו שאמרנו, כשכל אחד מהם מספר סיפור שונה לחלוטין. נכון לשני הפרקים ששודרו עד עכשיו, הקשר היחידי בין הפרקים הוא שהם מתרכזים באנשים שחושבים שהם צאצאי משפחת רומנוב, שושלת צארים רוסית שנרצחה ב-1918. הפרק הראשון, The Violet Hour, עוסק בגרג (אהרון אקהרט), אמריקאי שחי בפריז ומסייע לדודתו הקשישה אנושקה (מרת'ה קלר), צרפתייה סנובית ונצר לשושלת רומנוב, בתקווה שתוריש לו את ביתה המהמם. כשמגיעה אליה מטפלת מוסלמית צעירה ויפה, אנושקה שולפת את כל ארסנל הגזענות והאיסלמופוביה אבל! לא תאמינו, לאט-לאט (באמת לאט), הן מתקרבות ונקשרות כמו שכבר ראיתם באלפי סרטי פיל גוד, רק בלי הפיל גוד.
שלא תהיה טעות, הפרק נעים לצפייה - הוא כמו אחד מסרטי הזקנות בקולנוע "לב", רק קצת יותר מריר וקודר. והוא יפהפה, גם את זה חשוב לציין, פרנקופילים יתעלפו, אבל זה לא הופך אותו למשהו מעבר לחמוד או כיפי. בקיצור, לא משהו שתיקחו אתכם הלאה.
הפרק השני, The Royal We, כבר יותר בעייתי. קורי סטול החתיך הוא מייקל רומנוב שנשוי, לא מאוד באושר, לאשתו שלי. היא מפתיעה אותו בקרוז בספינת פאר שעל סיפונה נערך כנס משפחתי, כזה שכולל אנשים ממש כמוהו שמאמינים שהם צאצאי שושלת רומנוב. הוא מבריז לה מהשיט כי הוא נדלק על מישהי אחרת, והיא מחליטה להפליג בלעדיו. החלקים שלה על ספינת הפאר, עם הגבר שהיא פוגשת שם (נואה ויילי מ-אי.אר) מתוקים ומקסימים, אך הרומן שבעלה מנהל בהיעדרה אפלולי ומופרך, כשסיום הפרק כבר זולג למחוזות הגיחוך.
את התמה ששולטת בשני הפרקים אנחנו מכירים היטב ממד מן: תחושת זכאות של אנשים שמסתובבים בעולם בתחושה שהכל מגיע להם מתוקף היותם שייכים למועדון מסוים, בין אם הוא כולל גברים, משפחה או דם ספציפי, הוא כזה שגורם להם לחשוב שהם יכולים להתייחס איך שבא להם לאחרים, לזרים, לנשים.
זה בסדר, היקום נוטה ליירט את האנשים האלו, במיוחד בשנים האחרונות. ויינר עוסק לא מעט באנשים כאלה, וראו זה פלא - גם הוא כזה בעצמו. המבקרים בארה"ב קיבלו שלושה פרקים לצפייה (ארבע וחצי שעות, אלוהים), ולמרות ההסתייגויות הקולקטיבית משני הפרקים הראשונים הם טוענים שהשלישי - בכיכובם של כריסטינה הנדריקס ממד מן, פול רייזר ואיזבל הופר - ממש טוב. אנחנו עדיין לא זכינו לצפות בו, אבל שווה לתת לו הזדמנות ולו כדי לבדוק אם מסתתרת שם איזו יצירת מופת ששווה את כל זה.
לא מזמן קראתי ספר של מתיו ויינר לצורך ביקורת במאקו: נובלה קטנטנה שדי התרגשתי לקבל כי אני מעריצה. התאכזבתי. יחד עם משפחת רומנוב, אני תוהה אם משהו השתבש אצל ויינר או שזאת אולי אני, שאהבתי יותר מדי ושלא בצדק את מד מן. זה, אולי, העוול הבאמת גדול כאן - הסדרה החדשה של ויינר גורמת לי לפקפק בדיעבד במד מן אהובתי. וזה לא שהרומנובים גרועים, הם לא. הסדרה מעוצבת לעילא, הויזואליה נוטפת מהמסך, יש בה רעיונות יפים ופה ושם גם רגעים מקסימים, אם כל פרק היה חמישים דקות היא הייתה יכולה להיות סדרה טובה. לא מעולה, טובה. אבל השילוב של הפרקים המעייפים, אווירת וודי אלן של העשור האחרון וחוסר האחידות, הופכים את הצפייה למתישה, לא מעניינת, ונוטפת חשיבות עצמית מרגיזה.
"משפחת רומנוב" זמינה לצפייה למנויי אמאזון פריים