רונית אלקבץ היא אחת הדמויות הישראליות הכי מרגשות שיש. היא הייתה כוכבת מהסוג שהקולנוע הישראלי בקושי ידע לעכל – מוכשרת, יפהפייה, גדולה מהחיים, מסרבת להצטנע או להקטין את עצמה, עם ז'ה נה סה קואה אירופאי אבל התעקשות מעוררת השתאות להזכיר בכל רגע נתון שהיא בת להורים מרוקאים וילידת באר שבע. גם למי שלא יודע להבדיל בין בלנסיאגה לאוסקר דה לה רנטה, היה ברור מהרגע הראשון שלאלקבץ יש תועפות של סטייל; האישה הזאת ידעה להתלבש יותר טוב מכולנו. אבל יש שיגידו שרונית אלקבץ לא הייתה רק אייקון אופנה, אלא שהיה לה מה לומר - והיא השתמשה במלתחה שלה כדי להתבטא.
"ז'ה טם, רונית אלקבץ", סרטה התיעודי החדש של הבמאית מורן איפרגן ("הקיר"), מתאר את תהליך האוצרות וההקמה של תערוכה שהוצגה שנה אחרי מותה של השחקנית. אותה תערוכה ניסתה לפצח את דמותה של רונית אלקבץ ועשתה זאת דרך הבגדים שהיא לבשה לאורך השנים - בין אם בקמפיינים שהצטלמה להם, על שטיחים אדומים שצעדה עליהם או בסרטים שכיכבה בהם. אבל זה רק הרקע: הסרט - שזמין לצפייה ב-HOT VOD וישודר ב-03.12 בשעה 22:00 ב-HOT8 - הוא למעשה עוד דרך לנסות להבין מיהי הדמות המיתית הזאת, ומה היא ניסתה להגיד לנו.
סיפור עם התחלה-אמצע-סוף אין לנו פה; אפשר אפילו לומר ש"ז'ה טם, רונית אלקבץ" הוא לא סרט אלא מאמר קולנועי. אפשר להבין את מי שיתגרד למשמע התיאור הזה, אבל המאמר הקולנועי הזה בורח מפלצנות כמו מאש. הסרט מורכב ברובו מצילומי ארכיון של אלקבץ, בעיקר מתוך הסרטים שהשתתפה בהם אבל לפעמים גם ממקורות פחות מובנים מאליהם. רגע אחד אנחנו יכולים לראות את אלקבץ בהופעה המפוארת שלה ב"גט" כוויויאן אמסלם הבלתי נשכחת; רגע לאחר מכן, צילום פרטי שבו היא מספרת איך בגיל 15 אחד מהשכונה היה לוקח אותה לדפוק הופעה במועדונים שכוחי אל בבאר שבע, ואיך כבר אז היא לא פחדה ללבוש שמלות שמעוטרות ביהלומים, כאילו הייתה כוכבת מאז ומתמיד.
מתוך החיבור הזה, בין רונית הנערה לבין רונית המפורסמת, ניגש הסרט לשאלתו הגדולה: מיהי האישה הזאת. נקודת המוצא היא האופנה והדרך בה אלקבץ ניסתה לדבר דרכה, אבל אפשר לומר שלעיתים האופנה נראית פשוט כתירוץ - עוד הזדמנות לראות קטעים קסומים מהקריירה המרשימה של אלקבץ, להיזכר שהיה הייתה רונית ושהיא הייתה כמו גל שמתנפץ על החוף. אבל לאינפוט האופנתי של הסרט יש הצדקה מעבר לכך: הדרך בה הסרט מנתח את המלתחה של אלקבץ ב"ביקור התזמורת", למשל, מעשירה גם את האופן שבו אלקבץ נתפסת בעינינו, וגם משדרגת את הסרט ההוא. מהר מאוד הסרט מזכיר לנו שאופנה היא עוד פורמט של אמנות, עוד דרך לספר סיפור – ורונית אהבה לספר סיפורים.
כפי שמוזכר בסרט, אלקבץ אהבה לשחק את האישה הפשוטה; קיוסקאית מעיירת פיתוח, ספרית מהקריות, עובדת מין בדרום תל אביב - ואותן היא גילמה באינטנסיביות ששמורה רק לדמויות של מלכות וקיסריות. רק כשהייתה עולה על השטיח האדום, כשהייתה מופיעה כרונית אלקבץ בתפקיד עצמה, היינו רואים את הבחירות האופנתיות הנועזות שלה - ולרגע, כל מי שהזדהה עם אותם אנשים כמוני-כמוך שאלקבץ גילמה בכזה להט, הרגיש גם הוא קצת כוכב. תובנה כזאת יכולה לרגש עד דמעות את כל מי שראה את אלקבץ על המסך וזיהה בה את עצמו, גם אם בסך הכל היה תיכוניסט טמבל שבינו ובין ויויאן אמסלם אין דבר וחצי דבר.
זו השנה השנייה ברציפות שבה יוצא סרט דוקומנטרי על אלקבץ - הקודם היה "מחברות שחורות", שביים אחיה שלומי - ולמרות זאת, "ז'ה טם, רונית אלקבץ" הוא סרט תיעודי מהסוג שהייתי רוצה לראות יותר ממנו בישראל: סרט שמבסס את מעמדה של כוכבת הקולנוע הישראלית כמוסד שראוי לדון בו ולהנציח אותו (גם אם לא היו פה הרבה שחקניות שבכלל נחשבות לכוכבות קולנוע). כזה שמנסה לכונן איזשהו מיתוס של קולנוע שרלוונטי לחיים של האנשים שצופים בו, כזה שמנסה לומר: "שימו לב לאישה הגדולה שהייתה על המסכים שלכם במשך שני עשורים! היא ניסתה להגיד לכם משהו, תקשיבו לה!".
איפרגן מתייחסת לאופנה של אלקבץ כאל חידה שהיא מנסה לפתור. איך היא הפכה שמלות לאמירות פוליטיות? למה הייתה לובשת שחורים, ומה העובדה שהתחילה ללבוש לבן בערוב ימיה אומרת על מי שהיא? אמירה אישית ואמנותית היא חידה שאין סיבה לחתור לפענוח ישיר וחד משמעי שלה; אבל באמצעות מלאכת העריכה החדה שאיפרגן ביצעה בעצמה, ובהשתתפותן כמה דמויות חזקות (כמו מעצב האופנה יניב פרסי, שלומי אלקבץ ואפילו קרן מור), הניסיון עצמו שנעשה ב"ז'ה טם, רונית אלקבץ" הוא מעורר מחשבה וגם מרגש. העובדה שהסרט מרשה לעצמו להיחתם בשיר של רוסליה, אולי כדרך להזכיר לנו לשים לב לאמניות בעלות אמירה ייחודית גם בזמן אמת, היא עוד בונוס יפה מאוד.