לכל גוף תוכן ישראלי יש את סדרי העדיפויות שלו, אבל על דבר אחד כנראה שכולם יסכימו: הצעה לסרט או סדרה שעוסקים בצה"ל היא לא משהו שזורקים מכל המדרגות. בין אם היא כבדת ראש ("טירונות"), מצחיקה ("האחיות המוצלחות שלי"), נשית ("המפקדת") או מיועדת לבני נוער ("תאג"ד") - הימור על סדרה צבאית הוא כמעט תמיד הימור בטוח. עד כמה בטוח? עם תקדים כמו "השיר שלנו" (שבעצמה נעזרה בתקדים "הלהקה"), צה"ל הוכיח שאיתו ישראלים יכולים לעכל בגרון גם את הז'אנר שהם הכי פחות מתרגשים ממנו, המיוזיקלס.
כי אם סדרה צבאית היא הצלחה מובטחת - סדרה מוזיקלית תצטרך להתאמץ מאוד כדי לא להפוך לאכזבה. תעיד על כך "החנות שיש בה הכל", שמקום קבורתה לא נודע. אבל בכאן 11 החליטו לעשות מעשה, לערבב פעם נוספת בין הצבא למוזיקה, ואפילו ללכת על הסיכון הכי גבוה: לא סתם מחזמר "דמויות שרות על במה ובהקלטות", אלא מחזמר "דמות עוצרת את החיים שלה ומתחילה לשיר על כמה הבסיס שבו היא משרתת מושקע". התוצאה היא "שישו ושמחו", הסדרה החדשה שיצרו וביימו סיגלית ליפשיץ ושלום הדר, והמסקנה היא שמלאת חן ככל שהיא תהיה, היא תרגיש לישראלים מאוד זרה.
ל"שישו ושמחו" יש כמה בשורות, אבל לא פאנצ'ים שיגרמו לכם לצחוק בקול רם. הבשורה הגדולה מכולן היא סיפורה של להקה צבאית קצת אחרת - מקהלת הרבנות הצבאית: נחומי (נוה צור) הוא חייל דתי ומתוק מנשוא שרק חולם על סולו, ודודי (אסף הרץ) הוא דמוי-מרגי חרדי שנוחת על המקהלה מיוטיוב ומאיים לקחת לו אותו. רוב הקאסט מורכב מחבורה צעירה ומוכשרת מאוד, שכוללת שמות כמו דניאל מורשת, בן יוסיפוביץ' ועילי צ'פמן, וגם כמה בעלי סמכות דתית וצבאית בגילומם של נתן דטנר, אלברט אילוז ואלי גורנשטיין. אבל אם מישהו דווקא כן ידבר על הסדרה בימים והשבועות שאחרי, זה כנראה בגלל אקי אבני.
אבני מגלם ב"שישו ושמחו" גיבור ישראל עם שתי ידיים קטועות שהוא הרב הצבאי הראשי. לא, זו לא טעות הקלדה - זו הדמות עם ההגדרה הכי מופרעת שנראתה כאן מאז "אקי אבני מככב ב'מקיף מילאנו' בתור הסטייליסט הגיי מ'יש לה את זה'". אין צורך להכביר במילים על אופיה של הדמות ועל הבדיחות שסובבות אותה, כי הכניסה של אבני לשתי הידיים הביוניות האלה מדברת בעד עצמה. זו גם בשורה נוספת של הסדרה: לספר על דג שנזרק מחוץ למים ומתקשה להתאקלם בסביבה החדשה שלו, מעין "טד לאסו" בגרסת הכיפות הסרוגות. שני פרקים מלאים נדרשים בשביל להזניק את קו העלילה הזה, והוא בינתיים מסתמן ככיוון החזק יותר.
הכיוון החלש, כצפוי, הוא ההחלטה להפוך את "שישו ושמחו" לסדרה עם שירים וריקודים באמצע החיים. חברי הקאסט, בעיקר הצעירים שבהם, פורחים שם - צור הוא באמת נכס לאומי מאז הזכייה בפרס אופיר על "פרא אציל" - אבל השירים עצמם והמינון שלהם לאורך הפרקים רחוקים מלהיות אחידים. אם לסרטי הילדים של דיסני יש גרסאות קריוקי, שבהן השירים הם בפלייבק בלבד והצופים מוזמנים לשיר, "שישו ושמחו" זקוקה לגרסה אנטי-מוזיקלית. זה גם יוריד לה שומן מיותר וגם יביא לה הרבה יותר קהלים.
למרות הכל, כמה החלטות קטנות של היוצרים מוכיחות את עצמן - כמו הופעת הקמיאו הנהדרת של דודו פישר או העובדה שאחד הנערים (צ'פמן) לא נשאר לבוש באף סצינה שלו, בלי שום סיבה ניכרת לעין. רק שאלה צעדים קטנים מדי מול בעיות אחרות, בהן העובדה שהדמות ההיסטרית של אבני לא מאוזנת עם מספיק קטעים מהנים. החיילים של "שישו ושמחו" בחיים לא יילחמו בחזית, אבל אפשר היה לצפות מהם שיבינו שלא יוצאים למבצע צבאי בלי מספיק מודיעין. כי לא משנה עד כמה ינסו שם למכור לצופים את השעטנז החמוד הזה, כשמישהו יתחיל לשיר הם יאבדו את רוב הצופים. אפילו כשהגיבורים הם חיילים.