ככל שמתרחקים מ-7 באוקטובר, הדילמה של תוכניות התחקירים והדוקו המרכזיות הולכת ומתעצמת: מצד אחד יש את אלה שמקפידות לשמור את העיניים על הכדור, ולהתמקד אך ורק בסיפורי המלחמה. מצד שני יש את הסרטים שהבשילו במקביל או מחכים על המדף, וחבל - לעיתים אפילו אסור - להשאיר אותם שם. אבל מבחינת היכולת לעורר שיח אמיתי, המשוואה ברורה. הסיפורים ה"רגילים" עוד לא מצאו את החרכים להיכנס דרכם, ואפילו תחקירי מירי רגב ב"המקור" או שרה נתניהו ב"עובדה" שחזרו אחורה על ציר הזמן ידעו להתכתב עם המציאות עכשיו. לכן טאיסיה זמולוצקי לא שברה רק שתיקה, אלא גם שגרה.
הריאיון עם זמולוצקי לעמרי אסנהיים ב"יהיה טוב" של כאן 11 - תוכנית דוקו שממש נוצרה מתוך המלחמה, ועד כה עסקה רק בה - הפך לשיחת השעה מהסיבות הברורות, בראשן האומץ העצום של המתלוננת נגד אייל גולן וזהותו של מושא התלונה. והשיחה הזאת נמשכה ועוד נמשכת הרבה יותר משעה: כל צופה טלוויזיה מיומן כבר מכיר את הרגלן של תוכניות התחקירים לערוך פולואפים לעצמן, כדי לשמור ולהדגיש את הישגיהן העיתונאיים גם כשהם אינם מסעירים במיוחד את הקהל הרחב, אבל הריאיון הנוסף עם זמולוצקי ו-נ' (המתלוננת השנייה, שטרם נחשפה בשמה) שנערך אתמול באולפן "יהיה טוב" פגש ציבור שבאמת רוצה לשמוע עוד מהן ועוד על הפרשה. זמולוצקי השוותה את השבוע שעבר עליה להסרת גידול סרטני, נ' שחזרה כיצד גולן ביקש ממנה "לפנק" את אחד ממקורביו (הוא מכחיש). ניכר היה ששתיהן צברו ביטחון מאז הסרט המקורי, ביטחון שמאפשר למי שכונתה עד לאחרונה ט' להכריז בפאתוס ראוי ש"לא תנום ולא תישן טאיסיה זמולוצקי".
ראיונות ההמשך עם זמולוצקי ו-נ' הגיעו לאחר סרט של עמיתו של אסנהיים, רוני קובן, על הילדים החטופים של אנטבה. מי שצפה בשתי הנשים הבוגרות שהכירו באירוע ההוא, הפכו לחברות, ורק 40 שנה לאחר המבצע העזו לדבר לראשונה אחת עם השנייה על מה שחוו שם, לא יעז לבוא בטענות למתלוננת שחיכתה כמה זמן שצריך - או עיבדה את הטראומה שעברה בקצב שלא עומד בדרישות הפרקליטות והמשטרה. שני הגופים הללו יוצאים מהשבוע החולף כנבלים לא פחות גדולים מגולן, חבריו ויחצ"ניו, וכפי שרבים מבקשים להפריד בין האומן ליצירה כך ראוי גם להפריד בין ההיבט הטכני של החקירה לאופן המבזה שבו טיפלו שם בשתי נערות צעירות כל כך. אם רק היה שר משפטים שמעוניין ברפורמה שקודם כל מיטיבה עם הציבור, ולא עם נבחריו.
הרגע הכי שובר לב במשדר של אסנהיים וקובן הגיע בסיום הריאיון עם זמולוצקי - אגב, טאיסיה זמולוצקי איננו שם מורכב במיוחד, לתשומת לבם של המגישים והגופים הרבים ששיבשו אותו השבוע, שיבוש שהסאבטקסט בו עולה על גדותיו. הם שאלו מה יסגור מבחינתה את המעגל, היא השיבה שקבלת אחריות של גולן. הסיכוי לכך נמוך עד לא קיים: כל תגובה של גולן, מאז ועד היום, הקפידה לזלזל באינטליגנציה של הציבור. מי שלא יודע להכחיש באופן ברור, מגלה על עצמו יותר משהוא רצה. ואולי השארת המעגל הזה פתוח, שמן הסתם תהיה מלווה בייסורים עבורה ועבור נ', דווקא תמשיך לסדר לגולן עונש גדול מכפי שאי פעם דמיין. הן לא יקבלו התנצלות אמיתית, אבל כן סוג של קארמה.
הרי בתרחיש הכל כך תיאורטי שבו גולן מודה במה שעשה - אם אכן עשה - מה כבר היה קורה? מאסר סמלי עם הנחת סלב? עבודות שירות? מדינת ישראל כל כך רקובה שתוך כמה שנים היו שוכחים לו גם את זה. שימו סטופר לעוד חמש שנים מהיום ותבדקו אם איזה מאור זגורי לא מלהק לאנשהו את משה איבגי. זגורי עצמו, למשל, כבר הרים לגולן מחזמר על שיריו והזמין את השחקן ועבריין המין המורשע לאירוע פומבי. כנ"ל האנס חנן גולדבלט, שפעם בכמה זמן חולם על קאמבק ובטח היה מגשים אותו אם רק היה מעט יותר פופולרי. המחיר הציבורי בתרחישים כאלה הוא לרוב זמני. דווקא חוסר הוודאות, המעגל שלא נסגר, הם אלה שמבטיחים לגולן עוד עשורים של עונש ציבורי.
אייל גולן שהתיק נגדו נסגר מחוסר אשמה, ולא מחוסר ראיות כפי שקרה בפועל, היה מוזמן עוד כמה שנים להשיא משואה - והוויכוח סביב זה היה נותר מנת חלקן של "ארבע אשכנזיות עם מגפות" בלבד. נכון, גם היום קמים פה ושם אנשי ציבור שמרגישים דחף בלתי נשלט להעניק לו פרסים מומצאים, רק שאנשי הציבור האלה הם ניסים ואטורי. מי יודע אם הוא בעצמו לא מומצא. חרם העיריות שמתרחב כעת הוא כזה שמלכתחילה די התקיים בפועל, ומספיק דואט גנוז אחד עם מירי מסיקה בשביל להבטיח שמכונות ההלבנה בכלי התקשורת ועמודי הבידור עם הטוקבקים הדוחים לא יעבדו לנצח. הדבר היחיד שטאיסיה זמולוצקי ו-נ' ניצחו השבוע זה את הקרב על מרכז הבמה הציבורית והטלוויזיונית, שזה לא מספיק להן ובצדק, אבל יש דרך נוספת להסתכל על האירוע: כל עוד גולן לא סוגר להן את המעגל, שבועות כמו השבוע החולף ימשיכו לרדוף אותו פעם אחר פעם.