מדוע הנשים של גואל רצון הלכו באופן עיוור אחרי המיסטיקן המזדקן והתימהוני? איך אדם נורמטיבי ואינטליגנט יכול להישבות בחבלי השליטה המנטלית של כת הרסנית? עם השקת הסדרה החדשה "הרמון" (רשת 13), יוצריה וכוכביה שמו לעצמם מטרה מוצהרת לענות על החידה הפסיכולוגית המרתקת הזאת (גם אם הקשר הישיר לגואל רצון טושטש משיקולים משפטיים). שלושת התסריטאים, הדר גלרון, ענת ברזילי וגדי טאוב, התראיינו ודיברו על המנגנונים הנפשיים והבין-אישיים שמבטלים את הרצון החופשי. השחקנית חן אמסלם הצהירה שוב ושוב כי הסדרה גרמה לה להבין איך הקסם השחור הזה פועל, וכי היא עצמה הייתה יכולה ליפול בקלות בקסמיו של שבתאי צדיק, מנהיג הכת בגילומו המשובח של אלון אבוטבול.
אחרי צפייה מהנה בשלושת הפרקים הראשונים של דרמת המתח המהוקצעת כבר אפשר לקבוע: הם לא הולכים לגרום לנו להבין איך זה עובד. הסדרה מתמקדת בסיפורן של שתי אחיות, אחת שבויה כבר בכת (אמסלם) ואילו השנייה מגויסת טרייה (נועם לוגסי), ובניסיון הקפקאי של הוריהן לחלץ אותן ממלתעותיו של שבתאי. תהליך הגיוס של האחות הקטנה לכת היה יכול לשמש כר נוח להצגת אמנות הפיתוי והשליטה של המנהיג, אבל התסריטאים בחרו לוותר על ההזדמנות הזאת. למרות ערימות הכריזמה של אבוטבול, הקסם שהוא מפעיל על מאמינותיו לא מופעל גם עלינו, הצופים בבית.
כמו שאני רואה את זה, לא מדובר בכישלון מקצועי אלא בבחירה ברורה, גם אם לא לגמרי מודעת, להציג את שבתאי כאיש הרע, סוציופת שמתמרן ברשעות את קורבנותיו. הבעיה היא שחוסר היכולת להציג את הדמות "הגואל רצונית" באור חיובי שוללת את האפשרות שאנחנו נתאהב בו, ואם אנחנו לא נתאהב בו - לא נצליח להבין כיצד אותן נשים התאהבו בו. טלוויזיה לא אמורה לעבוד דרך דיונים אקדמיים, היא פועלת על רגש. בלי לגרום לנו להיסחף בעצמנו, בלתי אפשרי להעביר לנו את חווית ההיסחפות.
עד סוף הפרק השלישי (כבר בראשון, למען האמת), שבתאי כבר בוסס בתור רשע מרושע שאנחנו רק רוצים במפלתו. מכאן אין כבר דרך חזרה, לכן אני מרשה לעצמי לקבוע שהם כבר פספסו את ההזדמנות להגיע לאותה הבנה נכספת. הסדרה שומרת על ריחוק אירוני מהמניפולציות של שבתאי - אנחנו רואים אותן פועלות, אבל הן לא עובדות עלינו, נקודת המבט שאנחנו מקבלים תמיד רואה דרך הבולשיט. מהרגע הראשון אנחנו כבר מפוכחים מהאשליה הממגנטת לכאורה של שבתאי. כבר יצאנו מהבועה, ואחרי שיוצאים כבר אי אפשר לחזור פנימה.
אז מה בכל זאת עשו יוצרי הסדרה כדי להעביר לנו את החוויה? חוץ מנאומים רוחניקיים, נעשה ניסיון ברור לבסס דימוי חם ומאיר פנים לקומונת הנשים המוזרה, עם שוטים ארוכים ומעוצבים של החברות מבשלות, מנקות ומבלות בחברותא. רק שהמאמץ הזה כוון רק כלפי אמצעי המבע, ונעלם לחלוטין בבניית העלילה. ברגע שאנחנו נכנסים קצת יותר עמוק לתככי ההרמון, נעלמת כל טיפת חום וקבלת פנים. כל פעולה של שבתאי ושל יד ימינו (בגילומה של ברזילי) למען רווחת הנשים מלווה תמיד בהחלפת מבטים, שמבהירה את האופי המניפולטיבי של המעשה.
כשאבוטבול מסית את אמסלם נגד משפחתה עם נימוקים קלושים למדי וגורם לה לטעון שאביה אנס אותה, אנחנו עומדים מזועזעים מול חוסר היכולת שלה להתנגד. יכול להיות שבמציאות המניפולציות של הגואל רצונים למיניהם אכן גסות ואגרסיביות כמו אלה ששמו בפיו של אבוטבול, והיוצרים, שעשו מחקר מעמיק בנושא, אולי נתלו על העובדה הזאת. אבל אחד הכללים הוותיקים באמנות הסיפור הוא שהעובדה שכך הדבר התרחש במציאות, לא אומר שזאת הדרך לנכונה לספר אותו. העובדה שהפיתוי של גואל רצון היה גס ולא משכנע במיוחד, לא אומר שאפשר להציג לנו אותו ככזה ולצפות שנבין בכוחות עצמנו איך מישהי יכולה להשתכנע.
קשה למצוא הרבה סרטים או סדרות על מנהיגי כתות כריזמטיים, והיצירות הספורות שעסקו בנושא התחמקו גם הן מהאתגר הסבוך. אבל גם אם אין יצירות רבות שעוסקות ישירות במנהיג כת, יש שלל דוגמאות לסיפורים שמכניסים אותנו לעולם זר ומפתה שמתגלה בהמשך כרקוב ומושחת. סרטים כמו "לילות בוגי" (עולם הפורנו), "החבר'ה הטובים" ו"פני צלקת" (עולם הפשע), וסדרות כמו "העשב של השכן" ובצורה מורכבת יותר גם "הסופרנוס" ו"שובר שורות" (שוב פשע) - הן דוגמאות ליצירות שמכניסות אותנו לעולם אפל ומפתה שמתגלה כהרסני. כולן (למעט שתי האחרונות) מקדישות לפחות את השליש הראשון שלהן להיקסמות רומנטית מהעולם הזר, ובכולן, ללא יוצא מן הכלל, הכניסה לעולם המסוכן היא הבחירה הכי טובה (אם לא היחידה) שהגיבור יכול לבצע במצב העניינים אליו נקלע.
לא מדובר באיזה טריק יצירתי מתוחכם, הדרך להשגת המטרה היא פשוטה למדי: יוצרים מצב עניינים שגורם לנו לרצות בעצמנו שהגיבורה תבחר להיכנס פנימה (לדוגמה מניחים בצד אחד עולם שפולט אותה החוצה, חוסר עמוק שאנחנו כצופים רוצים שיתמלא, ומהצד השני מציגים את 'המשפחה' של שבתאי כפתרון לכל הצרות). אחרי שהיא בחרה להיכנס כפי שקיווינו, אפשר להסיט את הווילונות ולתת לאור השמש לחשוף את כל הכיעור והטינופת. אם בתחילת הסדרה היינו נחשפים לכת דרך עיניה של מגויסת הטרייה, ונמשכים יחד איתה לתוך החוויה הסוחפת, לפני שהיינו מגלים את הרשעות שרוחשת תחת פני השטח, אולי היינו יכולים להזדהות עם הבחירה הבלתי נתפסת שלה לשעבד את עצמה. אם היינו מתעוררים פתאום באמצע העונה ומגלים שגם אנחנו נפלנו בפח, היינו חווים על בשרנו את הבוץ הטובעני לתוכו שקעו הנשים הללו במשך כל כך הרבה שנים.
אם היו הולכים בדרך הזאת, ממתינים קצת עם חשיפת הרוע הטהור של שבתאי, כנראה שהיו עומדים מול שבועות של ביקורת על כך שהציגו את מנהיג הכת הפסיכופת באור רומנטי. ייתכן שסדרת טלוויזיה שמשודרת בערוץ מסחרי לא יכולה להרשות לעצמה להעביר מסר מורכב דרך עלילה של עונה שלמה. במקום זאת, הם יצרו סדרת מתח מורטת עצבים על משפחה שמאבדת את שתי בנותיה והפכו את שבתאי לרשע מסרט קומיקס. אחרי הבחירה הזאת, הם יכולים ללהק את השחקן הכי כריזמטי בעולם ואת הבחורות הכי מעפעפות שיש, לשלב את הדיאלוגים הכי מדויקים ואת הצילום הכי יפה - אחרי שלושה פרקים אני כבר שונא את שבתאי בכל לבי אבל עדיין מחכה לראות איך עלילת המתח הזאת תיפתר.