"מלאך משחית", סדרת הדרמה החדשה של כאן 11, נפתחת כמו עוד קלישאה על סדרת חרדים: סצינת חתונה מחויטת ומונוטונית, כזו שעוד לא ברור בה מי החתן ומי הכלה ומה בעצם רוצים מאיתנו - חוץ מלהבהיר שמדובר בטקס קצת שונה מזה של המיינסטרים. אבל זו, בערך, גם הנקודה שבה הסדרה מפסיקה להיות שגרתית. רגעים ספורים אחר כך שמלת הכלה כבר מתמלאת בדם, בהמשך מתחילים לדבר על איזשהו דיבוק שמעניק לסדרה את שמה, ומה שבטעות נדמה בדקה הראשונה לסדרה חסידית סטנדרטית מתברר כמותחן אימה כחול לבן. זה מקורי ואמיץ, כי לכו תדעו מי מהישראלים יזרמו עם סדרה על טבעית בפריים טיים, וזה בעיקר מדאיג. אם דרמת המלחמה "קרתגו" לא המריאה בעליל, מה הסיכוי שהאקספרימנט של "מלאך משחית" לא ישרוף לחינם עוד סכומי כסף אדירים.
בעוד שלצופה הישראלי הממוצע לא אכפת מי יצר את הסדרה שמולו כל עוד לא מדובר באיזה אדיר מילר או ליאור רז, מבקר הטלוויזיה שלו יידע שזו דרך טובה להבין באמצעותה את הפוטנציאל האמיתי של הסדרה. "מלאך משחית" נוצרה על ידי נח סטולמן, שעבד בעבר ב"פאודה" ו"הנערים", אביגיל בן-דור ניב והבמאי עודד דוידוף ("מישהו לרוץ איתו" ו"תמרות עשן", שגם עליהן חתום סטולמן). זה הרכב שאפשר לסמוך עליו, אם כי ברור לאן הסדרה באמת מכוונת: לא לכאן. שיתוף הפעולה של סטודיו ענני עם חברת A+E הבינלאומית, וההפקה המסוגננת שללא ספק נהנית מתקציב מפואר, מבהירים שהבית האמיתי של "מלאך משחית" הוא לא התאגיד אלא איזשהו שירות סטרימינג נחשב שהיא תימכר אליו. הישראלים יכולים להמשיך להירתע מיצירות ז'אנר, ובפרט מאימה, מאחר שהם רק חלק שולי מקהל היעד.
הסיפור מתרחש בירושלים, והוא נע בין האוניברסיטה העברית לשכונת מאה שערים בשני צירים מצטלבים: באר (תום אבני), לשעבר דב-בער, הוא פיזיקאי חילוני גמור שחזר בשאלה אחרי ילדות בחסידות ברודי המומצאת; מלכי (ליעוז לוי) היא פסיכולוגית חרדית, שמטפלת במתמודדות הנפש של הקהילה המאושפזות במוסד בשם "עזרת נשים". סדרת תעלומות ואסונות מהעבר וההווה - בראשם הכלה המדממת מהדקות הראשונות של פרק הבכורה - שולחת את השניים, אפילו אם בחוסר רצון, למסע בעקבות הדמון, הדיבוק, המלאך המשחית או איך שלא תקראו לו. הם עושים את זה לא בהכרח מתוך סקרנות, אלא גם מתוך הבנה שהסיפור הזה קשור אליהם איכשהו. חוקרים ביחד את השד אבל במקביל חושדים אחד בשנייה, מנסים למצוא שפה משותפת בין הדוקטור החרדית לבחור שמגדיר את החסידות שבה גדל "כת של שטופי מוח".
הקאסט של "מלאך משחית" רחב למדי, בהתאם לקלישאת "חילוני, חרדית וערבי נכנסים לסדרה של כאן". יש שם את הישאם סלימאן מ"פאודה" ואת ליר כץ מ"המפקדת", את דר זוזובסקי ואת אסתי זקהיים, את דיאנה גולבי ואת מאיה ורטהיימר - שחקנית טובה יותר משנהוג לחשוב עליה שכאן לגמרי מתבזבזת. אין שום סיבה שמישהי כמו ורטהיימר, שמגלמת את בת הזוג הרופאה של באר, לא תגלם רופאה נחשבת, אבל ניכר שבניית הדמות שלה הסתכמה במשקפיים, סטטוסקופ ולא הרבה מעבר. חוץ מהעובדה שוורטהיימר אנדר-מנוצלת בפרויקט הזה, קשה שלא לראות איך אווירת השכונה הישראלית מוצאת את דרכה גם לסדרה מושקעת ומתוקצבת שמפנטזת בצדק על קריירה בינלאומית.
אבל כל אלה, וגם אבני שמתבגר מעולה, משניים לעומת גולת הכותרת שהיא ליעוז לוי - דמות חרדית שמגולמת על ידי שחקנית טרנסית. נכון לפרקים הראשונים של "מלאך משחית" (כל השמונה עלו בבת אחת לאפליקציית כאן BOX, לסקרנים) אין שום התייחסות לכך מעבר לאווירת מסתורין כללית סביב דמותה של מלכי, ומבחינת היוצרים מדובר בווין-ווין. אם הזהות המגדרית של לוי תשתלב במורד הדרך בדמותה, זה יהיה טוויסט שרק יעשיר את העלילה ויעלה אותה לגבהים חדשים. אם כשכל הקלפים ייחשפו עדיין יתברר שמדובר בדמות של אישה ביולוגית, זו תהיה הצהרה יוצאת דופן של התאגיד והחלטה תסריטאית בעלת חשיבות אדירה לעתיד. כך או כך, זה לא משנה: כבר עכשיו מלכי, קול ההיגיון בחקירה, היא הדמות הכי מרתקת וממגנטת של הסדרה, ועבור לוי המהפנטת (ששיחקה בעבר ב"המדובב") מדובר במקפצה יוצאת דופן שיכולה ואמורה להבטיח לה עתיד רחוק בתעשייה.
כשבמקביל משודרת בכאן 11 "בשם האב", סדרה תיעודית על קהילה דתית עם סודות אפלים ומטרידים לא פחות, די ברור שהצופים המקומיים יעדיפו לראות דברים כמוה מאשר להיסחף בעקבות הניסוי של "מלאך משחית". הרצון לפרוץ תקרות זכוכית ישראליות לא תמיד מסתדר עם הצורך לספק מספרים טובים, בטח כשמטבע הדברים צריך להיות מחובבי הז'אנר בשביל להתמיד איתה. אין ספק שמדובר במותחן אימה אמיתי, למרות שבמקום הבהלות אמיתיות יש בו שירת "אוקסן אוקסן" יידישעית שנלחשת ברגעי מפתח מצמררים, וככזה יש בו גם מספר רגעים על סף המגוחכים, עם נגיעות של קאמפ, שיזכו בפחות שבחים מעבר לים ויותר בהומאז'ים פרודיים בטיקטוק. אבל אי אפשר לקחת מ"מלאך משחית" את הכוונות הכנות לפרוץ גבולות, את היכולת מעוררת ההערכה לממש אותן, ובעיקר את הקצב המהיר והמוצלח. קצב הוא מסוג הדברים האלה שלא מבינים עד כמה הם חשובים עד שמגיעה סדרה שיודעת לעשות אותם נכון, וכאן מדובר במרכיב שעשוי להתגלות כמכריע - ולטובה. מי ידע שמותחן אימה חסידי הוא הדבר שהכי חסר לנו בטלוויזיה.