ב-2019, הקולנוען מורגן קופר העלה לרשת טריילר לגרסה חדשה ומדומיינת של "הנסיך המדליק מבל אייר", שמנסחת מחדש את הסיטקום הפופולרי, שעלה למסך לראשונה ב-1990, כדרמה. כך נולדה הסדרה "בל אייר", שעושה בדיוק את זה. הטריילר המקורי אמנם היה כמעט קומי ברצינות שלו, אבל היה לו פוטנציאל די ברור. כשמסתכלים על סיפור הבסיס של "הנסיך המדליק", אפשר לגמרי לדמיין אותו בתור דרמה - נער צעיר מפילדלפיה מעורב בקטטה אלימה ונשלח על ידי אמו להתחנך מחדש אצל הדודה והדוד העשירים בבל אייר.
כדרמה, "בל אייר" מעמיקה מעט בסיפור ובדמויות עצמן. אנחנו לומדים די מהר שוויל (הפעם בגילומו של ג'בארי בנקס ולא של וויל סמית') הוא תלמיד מצטיין וכוכב כדורסל שהקולג'ים כבר שמו עליו עין, עד שהוא מוצא את עצמו באותה קטטה - שהפעם מעורב בה גם אקדח. באותה סצנה גם מתרחש הרגע המשמעותי ביותר של "בל אייר" - כשוויל נזרק על הרצפה ונעצר באלימות על ידי שוטר.
הסצנה הזאת לא נמצאת שם במקרה, והתפקיד שלה הוא לשקף לנו את הפחד הקיומי שחווים אנשים שאינם לבנים מול המשטרה, ובעיקר גברים צעירים שחורים בארה"ב. כשוויל נעצר, הוא חושש לחייו - ובצדק. בהמשך הפרקים הוא חווה את המעצר מחדש, שוב ושוב, בפלאשבקים טראומטיים; כשאלה נפגשים עם הידע שלנו כצופים על כל הגברים והנשים השחורות שנרצחו על ידי שוטרים, האימפקט הרגשי הוא משמעותי. למרבה הצער, הסדרה כמכלול - לפחות על פי שלושת הפרקים הראשונים - לא משאירה שום חותם משמעותי.
משפחת בנקס של "בל אייר" דומה למשפחת בנקס של "הנסיך המדליק", אבל היא הגרסה המשודרגת שלה. דוד פיל ודודה ויו הם אנשים יפים בצורה קיצונית, שמרוכזים בקמפיין של פיל לתפקיד התובע המחוזי; הילרי היא פחות מפונקת, יותר חכמה, שפית בשאיפה ומשפיענית אינסטגרם בתחום האוכל; אשלי היא בת 12 שמודאגת ממשבר האקלים ושם פחות או יותר מסתכם תפקידה בפרקים הראשונים; וג'פרי הוא כבר לא משרת אלא מנהל משק בית, חבר קרוב של פיל והאיש הכי קול בבית.
וישנו קרלטון. אלפונסו ריביירו בהחלט הותיר רושם בתפקיד קרלטון המקורי, ועד היום הדמות - והריקוד - נותרו במעמדם כאייקונים. קרלטון של "בל אייר", בגילומו הנהדר של אולי שולוטן, הוא לא רק הדמות המעניינת ביותר ב"בל אייר" - הוא גם אחראי לקו העלילה המוצלח ביותר בסדרה. קרלטון החדש הוא אינטנסיבי ואפל, אובר-אצ'יבר שחייב להצטיין בהכל ולהיות מנהיג בולט, אבל במקביל - לא מצליח להפסיק לעשות קוק ומנהל מערכת יחסים מורכבת עם הזהות שלו כגבר שחור ועשיר. הוא סובל מביטחון עצמי נמוך שהופך לאגרסיביות אלימה כשהוא נפגש עם השאיפות הגבוהות שלו ובעיקר עם האיום של וויל, שמצליח לכבוש את כולם בקלות, כולל את האקסית של קרלטון. המתח הזה והיריבות בין השניים בהחלט היו נוכחים ב"הנסיך המדליק" - אבל כאן הם מקבלים עומק ונפח, שכאמור, הופכים את קרלטון לדבר הכי טוב ב"בל אייר".
קרלטון אמנם מרתק לצפייה, אבל למרבה הצער הוא נקודת אור בתוך סדרה שמנסה לדון בסוגיות גזע חשובות, ולבסוף עושה את זה בצורה די סתמית וקלישאתית. אחרי שראינו סדרות כמו "כשהם רואים אותנו", "לא בטוחה" ואפילו העונה השנייה של "סיפור אהבה" - שמדברות על החוויה השחורה באופן מלא רבדים - ל"בל אייר" אין המון מה לחדש, והיא דנה בנושאים האלה באופן שטחי ועם כתיבת דיאלוגים שרחוקים מלהצטיין.
הבסיס בהחלט נמצא שם, ובעיקר הדיון במוביליות החברתית והקשיים ששחורים מתמודדים איתם בכל שכבה חברתית. וויל צריך לעשות שמיניות באוויר כדי להימנע מליפול לקלישאת הגבר השחור הצעיר העני והאלים, בעוד משפחת בנקס - ובעיקר פיל - מתמודדים עם ביקורת דווקא מצד הקהילה השחורה, על כך שהפכו לעשירים מנותקים. המסקנה עגומה: אין דרך באמת לנצח כשאתה שחור. למרבה הצער, "בל אייר" היא לא סדרה מספיק מעניינת או כיפית כדי שהדיון החשוב הזה יצדיק את הצפייה בה, וזה חבל - כי נחמד לראות קאסט שחור בטלוויזיה ובעיקר אנשים שחורים משגשגים.
העובדה ש"בל אייר" לקחה תפנית כל כך חדה מבחינת ז'אנר משחררת אותה מהעול של סדרת המקור, אבל כאן גם טמונה אחת הבעיות העיקריות שלה. היא לוקחת את עצמה כל כך ברצינות, שאפילו כשהיא קורצת למקור - זה נעשה באופן שבקושי מעורר חיוך, שלא לדבר על רגשות נוסטלגיה. נכון, מדובר בדרמה, אבל היא לא דרמה עד כדי כך אפלה כדי להצדיק את העדר ההומור המוחלט, והדרמות הטובות ביותר הן אלה שמצליחות לשלב גם הומור יומיומי. בשורה התחתונה, "בל אייר" פשוט לא עומדת בסטנדרטים של הכתיבה הטלוויזיונית המצוינת של העשורים האחרונים, ולקאסט היפה והכישרוני הזה - כמו גם לקהל הצופים האפרו-אמריקאי - מגיע הרבה יותר. לפחות יש את קרלטון.