אנדי וורהול הוא אחד האמנים הכי חשובים של המאה ה-20. קשה להפריז במידת ההשפעה שלו על העולם התרבותי שאנחנו חיים בו: הוא המציא מחדש את הדרך שבה אנחנו חושבים על אמנות, על אמנים, על סלבריטאים, על איקונות. הוא היה תעלומה, כזאת שגם חבריו הטובים ביותר לא ידעו לפתור - ובכל זאת, כל זה לא מנע ממנו להיות מאוד מצחיק. היית מצפה שסדרה על אדם כזה תהיה אחד המסמכים הטלוויזיוניים המרתקים של תחילת 2022. "היומנים של אנדי וורהול", שעלתה השבוע לנטפליקס, אינה כזאת.
לא בגלל היעדר כישרון, בהכרח - הפרק הראשון גרם לי להיות אופטימי ש"היומנים של אנדי וורהול" תהיה סדרה דוקומנטרית שמתעלה מעל הסטנדרט המעייף שבו קבוצת אנשים יושבת, איש איש בתורה, ומדברת על מישהו אחד שמת לפני כמה עשורים. קטעי הארכיון הנדירים והשחזורים המצולמים היטב לרגע הטעו אותי לחשוב שמדובר בסדרה על וורהול שוורהול עצמו היה מעריך. מצד שני, באותו פרק ראשון נעשתה בחירה די משונה, שלרגע חשבתי שתהיה לה הסבר: הסדרה מדלגת מהרגע שבו עבר לניו יורק כצעיר אלמוני ממשפחת מהגרים, לרגע שבו הפך לאמן הכי מוכר בעולם. על האמצע אנחנו לא שומעים. וכשכוסה סיפור ניסיון ההתנקשות בוורהול, תהיתי לעצמי - איך הם יצליחו למלא עוד חמש שעות בכל מה שנשאר?
התשובה: הם לא הצליחו. "היומנים של אנדי וורהול" היא מיני-סדרה ביוגרפית שהייתה יכולה להיות סרט נחמד באורך שעתיים (אם אני נדיב), אבל התעקשה לבזבז את הזמן של צופיה. הסדרה מנסה לנתח את דמותו של וורהול דרך ריאיונות עם חבריו, עובדיו, משפחתו, מעריציו וחוקריו, ובעיקר מתייחסת למסמך אחד כמפה העיקרית לנווט בתוך דמותו המסתורית: היומנים שלו. ניתן להגיע דרך כולם לתובנות מלמדות כלשהן על האדם, אבל העשייה הדוקומנטרית של הסדרה, בהנהגת מפיק-העל ריאן מרפי (איש שבאמת יוטב אם יקשיב לאנה זק יום אחד ופשוט ילך לישון), לא מצליחה לגרום לאותן תובנות אשכרה לעניין.
בין השאר, באשמת טעות אחת קולוסאלית של אנדרו רוסי, יוצר הסדרה: היומנים של וורהול מוקראים באמצעות תוכנת AI שאמורה לחקות את הקול שלו, ובכך לגרום לכל זה להישמע כאילו אחד מגדולי האמנות האמריקאית מקריין סדרה על עצמו. כמובן שהקריינות הזאת לא נשמעת בשום צורה כאילו אדם אמיתי מדבר מאחורי מיקרופון. זה נשמע כאילו סדרה שלמה מלווה בקולה של סירי. אין עולם שבו קריינות של רובוט יכולה להפוך סדרה על תולדות האמנות למשהו מעניין באמת. זאת החלטה אמנותית מטומטמת להפליא שפוגעת בסדרה והופכת אותה לאחת החוויות הטלוויזיוניות המשעממות שהיו לי בשנים האחרונות - ומדובר בסדרה שעוסקת בגבר שעבר ניסיון התנקשות על ידי פמיניסטית רדיקלית והיה מסתובב בסטודיו 54 עם לייזה מינלי ודיאנה רוס.
מדובר בשיעור היסטוריה. ואין לי בעיה בשיעורי היסטוריה, בתנאי שהמורה היה ער במהלכם. גם המרואיינים הכי מגניבים שהגיעו לדבר ב"היומנים של אנדי וורהול" - הבמאי ג'ון ווטרס, הדוגמנית הטקסנית ג'רי הול, Fab 5 Freddy - כולם נשמעים כאילו הם כבר דיברו על הכל חמישים פעם לפני שהמצלמה נדלקה בכלל. אין להט, אין אנרגיה. לא מדובר במורה שממש רוצה להנחיל ידע לתלמידים שלו, אלא במורה עייף שפשוט מחכה להפסקה.
גם אני חיכיתי להפסקה באיזשהו שלב, ועשיתי מה שנשבעתי שלעולם לא אעשה. הגברתי את מהירות הסדרה ל-1.5, כמו שנטפליקס מאפשרת כבר כמה שנים. זאת שיטה שאני באמת מתנגד לה: אם היוצר רצה שנראה בקצב מסוים את הסדרה, עלינו לכבד זאת. ומצד שני - קשה מאוד להכחיש שהפירוט הבלתי נסבל על אירועים מאוד לא מעניינים בחייו של וורהול עובד הרבה יותר טוב כשמהירות הצפייה בה מואצת.
בגלל שהבעיה היא לא רק בהגשה, אלא גם בתוכן. מריחת הסיפור על גבי שש שעות אולי עוזרת להעמיק בסיפורו של וורהול יותר משהיה אפשר בסרט דוקומנטרי באורך מלא, אבל היא גם פותחת פתח להתעסקויות לא חיוניות בדברים נורא משעממים. הייתי בשוק כשאחד המרואיינים דיבר על רגישות מעיו של וורהול לאוכל איטלקי: האם מישהו ברצינות חשב שמדובר במידע שחשוב שיעבור אלי?
וורהול היה אחד האנשים המעניינים של המאה שעברה. הסיפור שלו נוגע בכמה מהנושאים הכי חמים של התקופה, עד היום - מגדר, מיניות, איקונות, סלבריטאות, פריבילגיה לבנה. "היומנים של אנדי וורהול" מציעה שהוא לא היה רק אמן גאון, אלא בעיקר (כפי שאפשר להבין מהפתיח היפה של הסדרה) הומו קתולי ובודד שנורא רצה לתת ולקבל אהבה. וזה בהחלט משהו שהייתי שמח לשמוע, במשך שעתיים. לא במשך למעלה משש שעות (חלק מהפרקים אורכים שעה, חלקם אורכים שעה ורבע). נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר סיפורים שהיו יכולים לעבוד כסרט הופכים למיני-סדרה. לעיתים זה עובד: "המורה", "הסודות של איסטאון", "שקרים קטנים גדולים", כולם היו יכולים להיות סרטים נהדרים והפכו, במקום, למיני-סדרות נהדרות. "היומנים של אנדי וורהול" מלמדת אותנו שהבחירה הזאת לא תמיד עובדת, ושלפעמים תמציתיות יכולה רק להועיל.
והיא גם מלמדת אותנו שתוכנות מחשב עדיין לא יכולות לקריין סדרה דוקומנטרית בעצמן. חשבנו שזה מובן מאליו, אבל מתברר שלא.