לאבי נשר כבר יש מקום בהר ראשמור של הקולנוע הישראלי, והוא הורווח ביושר אחרי שנים של עבודה קשה. אבל העשייה של סרט תיעודי כמו "אבי נשר: מילים להחלפה" של yes דוקו - והעשייה שלו עכשיו - משדרת יותר חוסר ביטחון בצדקת הדרך הפרטית שלו מאשר תחושה של סיכום שלם עם עצמו, של רטרוספקטיבה. אולי כי בשביל רטרוספקטיבה דרושה איזושהי פרספקטיבה, ול"מילים להחלפה" לחלוטין אין אחת: ההיסטוריה מובאת בעיקר על חלקיה המחמיאים, המרואיינים נעים בין המעריץ לסוגד, ונשר עצמו לא ניגש לריאיון איתו כמנצח אלא כמי שעוד צריך להוכיח את עצמו בהמשך דרכו המקצועית. יכול להיות שהוא באמת עוד לא ויתר על חלום הנציגות באוסקר.
את 120 הדקות המעניינות, העשירות והמעשירות של "מילים להחלפה" ביים מבקר הקולנוע יאיר רוה, שזו בפני עצמה נקודה שראוי להתעכב עליה: מסרט שיצר מבקר קולנוע ותיק דווקא מצופה היה שיתגבש לכדי תוצר מעט יותר חסין מביקורות - או לפחות כזה שמחזיק באיזשהם אלמנטים עיתונאיים מובהקים מעבר לחומרי ארכיון מפוארים (מעניין איך השיגו אותם) ושורת מרואיינים מקורבים (כנ"ל). "מילים להחלפה" הוא כל כולו מחמאות לנשר, והוא כאמור ראוי לחלק לא מבוטל מהן, אבל ככל שהולכים ומתקדמים לאורך תחנות חייו קשה לאתר בסרט איזשהו פאסון, איזושהי יכולת לנצח. העיניים המעריצות שבהן רוה מתבונן קולנועית בנשר לא שונות מאלו שבהן מתבוננים עליו בני משפחתו ועמיתיו שמתראיינים לסרט, וזו לא עדות לגדולתו של האיש אלא למגבלותיה של היצירה.
ולא שהיו חסרות נקודות להתעכב עליהן עם כל כך הרבה זמן מסך ב"מילים להחלפה": התקופות החלשות בקריירה של נשר נסקרות במהירות נטולת יסודיות, והאנקדוטה על כך שמעולם לא זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר לא מוצגת בתור הפסד שלו - אלא בתור הפסד של המדינה. ולמרות התזה הברורה שרוה ונשר בונים, על כך שהוא במאי מיינסטרימי שהממסד פשוט לא יודע להעריך, הם בעצמם מציגים לראווה מספרים שפתאום קצת מחווירים. העובדה ש-13 סרטיו של נשר (בראשם "הלהקה", "דיזנגוף 99" ו"סוף העולם שמאלה") משכו לאורך השנים למעלה מ-2 מיליון ישראלים לבתי הקולנוע היא הישג אדיר, אבל ההישג הזה הוא גם שווה ערך לפעמיים "לשחרר את שולי". בואו נראה מישהו עושה עליו סרט דוקו כזה מעריץ, ועוד בהפקת השותף הקבוע משה אדרי וללא מבקר אחד שידבר למצלמה בלי להגיד על הבמאי רק דברים טובים.
גילו של נשר, והעובדה שהוא כבר עושה קולות של פרישה, כן מאפשרים ל"מילים להחלפה" להרגיש כמעין תחילתה של הישורת האחרונה. לכך גם מסייעת הזכייה הטרייה של בתו, תום, בפרס שהוא תמיד רצה. אבל למרות שלא חסרות בסרט חתיכות מעניינות (למשל על ג'וליאנו מר המנוח), הקריירה של נשר ראויה לסיכום מעט יותר רחב, והרבה פחות "מטעם". ככה זה לא כוחות. כי אין שום סיבה ששעתיים שלמות על אחד מגדולי הבמאים הישראלים תהיה חוויית צפייה שכולם נכנסים אליה ויוצאים ממנה אותו הדבר - הן המשתתפים והן הקהל. ואפשר רק להניח שנשר עצמו מודע לכך: במהלך הסרט מדבר הבמאי על "הניסיון לחצות כל גבול ולאתגר את עצמך מול המוסכמות שעליהן גדלת" בהקשר של יצירת "דיזנגוף 99", וזו בדיוק המעלה שחסרה כאן. כי על אף המחמאות וההשתפכויות של כל המרואיינים, ואולי דווקא בגללן, "מילים להחלפה" מרגיש ילדותי, שטוח. דוקו זהיר, מאוד מרצה, כזה שכמעט בכל צומת מקצועי שאליו יגיע יבחר בחלופה השמרנית. ממש כמו עוד סרט שאבי נשר יצר.